הגמול האלוהי פועל פעמים רבות בדרך של מידה כנגד מידה, כאשר כלי המשחית שנועדו לפגוע בחפים מפשע הופכים למלכודת עבור יוצריהם. מתוך תפיסה זו, נחלקו המפרשים בשאלת זהותו של מכין כלי הנשק בפסוק, וכלפי מי הם מכוונים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה לְדֹלְקִים משמעותה רודפים, בדומה לשימוש במילה זו בספר בראשית ("כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי") [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא]. מבחינה קריאה ומסורת הטקסט, האות למ"ד במילה זו נהגית עם הדגשה קלה של טעם 'געיא' [מנחת שי]. עם זאת, ישנו פירוש חלופי ולפיו המילה מתארת אש בוערת, כלומר חרב שלוטשה באש [אבן עזרא]. המונח כְּלֵי־מָוֶת מתייחס לאותם כלי נשק שהרשע תכנן להרוג בהם אנשים אחרים [אבן עזרא].
באשר לכוונת הפסוק, קיימות שתי דרכים עיקריות להבנתו:
הדרך האחת רואה בפסוק תיאור של מפלתו העצמית של הרשע. על פי גישה זו, הרשע הוא זה שמכין את כלי הנשק, אך המילה וְלוֹ מלמדת כי למעשה הוא מכין אותם לעצמו. עונשו של הרשע הוא שהחצים והכלים שעשה במו ידיו יופעלו בסופו של דבר נגדו, והוא זה שייהרג בהם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אלשיך, מלבי"ם]. כך, החצים שנועדו לפגוע בצדיק, מוכנים ופועלים לבסוף נגד הרודפים עצמם [מצודת דוד, מלבי"ם].
הדרך השנייה מפרשת כי נושא הפסוק הוא ה'. לפי פירוש זה, ה' הוא זה שמכין וְלוֹ – לרשע – את כלי המוות. ה' מזמין ומכין את חציו שלו כדי להרוג את הרשעים הרודפים אחר הצדיקים, וכל חץ אלוהי פועל ישירות כנגדם [רש"י, מאירי].