דוד המלך עומד מול בוראו, מצהיר על חפותו ומתגונן מפני טענות קשות שהופנו כלפיו. בתפילתו הוא בוחן את מעשיו ומבקש להוכיח כי נהג ביושר וכי אינו אשם במיוחס לו.
הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת המילים אִם עָשִׂיתִי זֹאת. גישה אחת גורסת כי המילה "זאת" אינה מתייחסת לאירוע שהוזכר קודם לכן, אלא מהווה הקדמה למעשים שיפורטו מיד בפסוק הבא [רש"י, רד"ק].
גישה אחרת קושרת את הפסוק לעלילות השווא שהופצו על דוד. לפי כיוון זה, דוד זועק כנגד המלשינים שהוציאו את דיבתו רעה לפני שאול המלך וטענו שהוא מתנכל לו. דוד מכחיש את האשמות הללו מכל וכל, ומצהיר כי מעולם לא עשה את הרע שטופלים עליו ולא נהג באלימות או בחמס [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].
לעומת זאת, יש המפרשים את הפסוק על רקע אירועים היסטוריים ספציפיים בחיי דוד, שבהם לכאורה היה מקום להאשים אותו בפגיעה. פירוש אחד ממקד את הפסוק באירוע שבו דוד כרת את כנף מעילו של שאול. דוד טוען כי אף על פי שעשה את המעשה הפיזי, אין בכך עוול. הוא מסביר כי בעוד שידיו ביצעו את החיתוך, בלבו ובנפשו לא הייתה כל כוונה רעה [אלשיך], ובוודאי שלא התכוון להשפיל את שאול ולבזותו על ידי השארתו במעיל קרוע כדרך אנשים פחותים [מצודת דוד].
פירוש נוסף קושר את הדברים למותו של אדם בשם כוש, שרדף את דוד. כאשר כוש נפל במלכודת של עצמו ונהרג, היו שהאשימו את דוד בגרימת מותו. על כך משיב דוד שאפילו אם היה הורג אותו במו ידיו, לא היה בכך כל עוול, שכן מדובר בהגנה עצמית מובהקת מפני אדם שבא להורגו [מלבי"ם].
בסיום הפסוק דוד משתמש בביטוי אִם יֶשׁ עָוֶל בְּכַפָּי. הבחירה להזכיר דווקא את הכפיים נובעת מכך שהיד היא האיבר המרכזי שבו האדם משתמש כדי להכות, להרוג או לבצע מעשי אלימות [אבן עזרא].