חתימת המזמור מציגה הצהרת שבח והודיה כפולה, המשלבת בין הכרת הטובה האישית לבין ההכרה בדין האלוהי ובגדולתו המוחלטת של ה'.
הפרשנים נחלקו במשמעות המילים אוֹדֶה ה' כְּצִדְקוֹ. גישה אחת מפרשת זאת כהודיה על מידת הדין והצדק, כאשר ה' שופט את הרשעים ומעניש אותם בדיוק כפי רשעתם [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה שנייה רואה בכך הודיה על חסד והצלה אישית. המשורר מודה לה' על הצדקה שעשה עמו כשחילץ אותו מצרה [רד"ק]. על פי גישה זו, מכיוון שהאדם אינו מסוגל להקיף את כל שבחיו של ה', הוא מצמצם את הודאתו ומודה ספציפית רק על הטוב שנעשה לו אישית, תוך שהוא בוחר להתעלם מהצער שחווה ולהתמקד בהצלה [אלשיך].
המשך הפסוק, וַאֲזַמְּרָה שֵׁם־ה' עֶלְיוֹן, מבטא שלב נוסף בשבח ומציג הבחנה בין סוגי ההודיה. ה"הודאה" נובעת מהכרת הטובה על חסד ספציפי שהאדם קיבל, ואילו ה"זמר" הוא שבח על נפלאותיו, השגחתו וגבורותיו של ה' מצד עצמם. על ידי ההודאה על הטוב מתפרסם שמו של ה' בעולם, ואז ניתן לזמר ל"שמו", שכן את מהותו העצמית של ה' לא ניתן להשיג, אלא רק להכיר את שמו ופרסומו [מלבי"ם]. בנוסף, בניגוד למלך בשר ודם ששמו הוא תואר ריק ללא ממשות, שמו של ה' נושא בתוכו עוצמה של ממש [אלשיך].
המילה עֶלְיוֹן מתארת את ה' כשליט עליון המושל בכל יצוריו ועושה בהם כרצונו [רד"ק], וכן מדגישה שהוא נעלה ומרומם הרבה מעבר לכל התשבחות שניתן להרעיף עליו [מצודת דוד]. מנגד, קיים פירוש ייחודי לפיו המילה מתייחסת למשורר עצמו; מתוך ביטחונו בה' והודאתו על ההצלה, הוא מצפה שבעתיד יזכה לעלות במעלה ולהיות "עליון" ומלך מבוסס, ואז יזמר לה' מתוך מעמדו הרם [אלשיך].