קריאתו של דוד המלך לה' לבוא ולשפוט את רודפיו מעוררת תמונה דרמטית של התרחשות שמימית וארצית גם יחד. במרכז התמונה ניצבת התקהלות גדולה סביב כיסא הכבוד, כאשר דוד מבקש מה' לתפוס את מקומו הראוי ולהכריע את הדין.
זהותה של עֲדַת לְאֻמִּים נתונה במחלוקת בין המפרשים. גישה אחת רואה בביטוי זה התייחסות לשנים עשר שבטי ישראל [רד"ק, מאירי]. על פי הבנה זו, אף על פי שמדובר בעם אחד, הם נקראים "לאומים" משום שכל שבט נחשב לאומה בפני עצמה, ויחד הם מהווים "עדה" אחת [רד"ק]. מנגד, פרשנים אחרים מזהים את העדה עם אומות העולם ואויבי דוד, כדוגמת פלשתים, עמון ומואב [מצודת דוד], מלכי הארץ [אלשיך], או כוש ומרעיו [מלבי"ם]. הנלחם במשיח ה' נחשב כמי שנלחם בה' עצמו, ולכן האויבים הרודפים את דוד מתוארים כמי שסובבים את ה' [רד"ק, מאירי].
גם מטרת ההקפה, תְּסוֹבְבֶךָּ, מתפרשת במספר כיוונים. יש הסבורים כי האויבים מקיפים את ה' במטרה להילחם בו [מאירי], או כדי לקטרג על דוד ולדרוש ממנו משפט מחמיר [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים שהגויים מסובבים את ה' דווקא מתוך ניסיון לחזר אחריו ולבקש את עזרתו וישועתו [רש"י, מצודת דוד]. זווית שונה לחלוטין מציגה את ההקפה כמשמר כבוד של פמליה המריעה למלך המנצח החוזר למקומו [ביאור שטיינזלץ].
המילה וְעָלֶיהָ מתפרשת לרוב במשמעות של "בעבורה", כלומר בגלל אותה עדה [מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם], או במובן של התנשאות פיזית ורוחנית מעליה [אבן עזרא].
בקשתו של דוד, לַמָּרוֹם שׁוּבָה, טומנת בחובה קריאה לפעולה אלוהית, והיא מתפצלת לשני אפיקים מרכזיים של פרשנות. האפיק הראשון רואה בכך קריאה לריחוק והסתר פנים: דוד מבקש מה' שלא לשעות לתפילותיהם של הגויים, להתרחק מהם, לסלק מהם את השגחתו ולשוב למקומו בשמיים [רש"י, מצודת דוד, מאירי].
האפיק השני רואה בביטוי זה קריאה לעשיית דין והפגנת כוח. כאשר ה' מתעלם מפשעי בני האדם, הדבר נדמה כאילו ירד מכיסא מלכותו וממקום משפטו; אך כאשר הוא בוחר להעניש ולשפוט, הוא "שב למרום" – עולה בחזרה אל כיסא הדין [רד"ק, מאירי]. ממקום גבוה זה, ה' יכול להשקיף, לערוך השוואה בין מעשי האויבים הרשעים לבין צדקתו של דוד, ולשפוך על הצוררים את זעמו [אלשיך, מלבי"ם]. חזרה זו למרום נועדה להראות לאומות את ידו העליונה וכוחו הבלתי מעורער של ה' [רש"י, אבן עזרא], כשהוא חוזר אל מקדשו השמימי מלווה בעדת הלאומים כפמליה המכירה בניצחונו [ביאור שטיינזלץ].