הנהגת ה' בעולם מורכבת מאיזון תמידי בין משפט צדק מוחלט לבין תגובה יומיומית למעשי בני האדם.
תחילת הפסוק, אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק, מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "צדיק" מתארת את ה' עצמו, כלומר ה' הוא שופט שעושה משפט צדק [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים שהמילה מתייחסת לאדם הנידון, כלומר ה' שופט את האדם הצדיק על פי צדקתו, ואת הרשע על פי רשעתו [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
חלקו השני של הפסוק, וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, מתאר את כעסו התמידי של ה' [מצודת ציון]. כעס זה מופנה כלפי הרשעים וכאשר ה' רואה את מעשיהם הרעים [רש"י, מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. זעם זה קשור קשר הדוק לסירובם של הרשעים לחזור בתשובה [אבן עזרא, רד"ק]. דוגמה היסטורית לכך ניתן למצוא בדמותו של שאול המלך, שרדף את דוד יום אחר יום כדי להורגו על לא עוול בכפו, הפר את שבועתו ובכך ביזה את דבר ה' [רד"ק].
לצד הפשט, חז"ל מעמיקים במהותו של זעם זה ומסבירים כי לה' אכן יש רגע של כעס בכל יום, אך מדובר בזעם קצרצר המכוון כלפי היחיד, ולא כלפי הציבור. חסדו של ה' מתבטא בכך שלעיתים הוא כובש את כעסו היומי, כפי שעשה בימי בלעם כדי להגן על עם ישראל מקללותיו [תורה תמימה].
זווית שונה לחלוטין ומנחמת מציעה התבוננות על הצירוף אֵל זֹעֵם. שם ה' "אל" מייצג את מידת החסד. לכן, ייסוריו התמידיים של האדם אינם מעידים על כך שאינו צדיק, אלא אדרבה, זהו חסד אלוהי. במקום להביא על האדם את כל עונשו בבת אחת, ה' מחלק את הייסורים למנות קטנות וזועם עליו מעט בכל יום, כדי שהאדם יוכל לשאת אותם ולהיטהר [אלשיך].