דימוי של חקלאי המכין בקפידה את הקרקע לנטיעת גפן יקרה, משמש כאן כדי לתאר את האופן שבו הכין ה' את ארץ ישראל לכניסת עם ישראל. התהליך מתחיל בפעולת הפינוי וההכנה, ממשיך בהשתרשות העמוקה של העם, ומסתיים בשגשוגו ובהתפשטותו.
הפעולה הראשונה היא פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ, שמשמעותה סילוק והרחקה מן המקום [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שה' סילק את יושבי הארץ הקודמים, עובדי העבודה הזרה, כדי לפנות מקום לעם ישראל ולאפשר לו לגדול באין מפריע. יש הסבורים כי הפינוי לא הצטמצם רק לגבולות הארץ, אלא כלל גם את סילוק העמים שסביב לה, כדי לאפשר לגפן להתרחב בבטחה [מלבי"ם].
מבחינה ציורית, בדומה לחקלאי המסקל אבנים משדהו, כך ה' סילק את העמים הרשעים [אבן עזרא]. הפינוי נעשה בדרכים שונות שהקלו על ישראל את הכיבוש: החל מנטיעת רצון בלב חלק מהעמים לעזוב מרצונם לארץ רחוקה, ועד לסילוק כוחם הרוחני של הגויים שנים רבות לפני הכניסה לארץ. אומות העולם נמשלו למכשולים בלבד, שמעולם לא היו מחוברים באמת לקדושת הארץ [אלשיך].
לאחר הכנת הקרקע, הפסוק מתאר כיצד הגפן וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ. מבחינה לשונית, אף שפועל זה יכול לעיתים לשמש במשמעות של עקירת שורש, כאן משמעותו הפוכה – הצמחת שורשים והתבססות עמוקה בקרקע [אבן עזרא]. בניגוד לעמים שקדמו להם, שהיו כתושבים ארעיים הזרים למהות הארץ, לעם ישראל יש שייכות פנימית אליה. השתרשותם בארץ ישראל התחתונה מקבילה לחיבור נשמותיהם לשורשן הרוחני העליון, וכך נוצר חיבור של קדושה בקדושה [אלשיך].
התוצאה הישירה של השתרשות עמוקה זו היא וַתְּמַלֵּא־אָרֶץ. בזכות החיבור הרוחני והפיזי, העם פרה, רבה והצליח, עד שהתפשט לכל העברים ומילא את הארץ כולה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. גם אם שורשם הרוחני של ישראל מרוכז במקום אחד קדוש כדוגמת ציון, הרי שנוכחותם הפיזית והצלחתם התפשטו על פני הארץ כולה [אלשיך].