בסיומו של המזמור חוזר ועולה הפזמון המרכזי המלווה אותו, ומרכז לתוכו זעקה ותחינה לישועה [ביאור שטיינזלץ]. במוקד התפילה עומדת הפנייה לה׳ בשלושה שמות שונים: ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת. הפרשנים מצביעים על תהליך של התעצמות לאורך המזמור ביחס לפזמון זה. בפעם הראשונה שהפזמון מופיע מוקדם יותר במזמור מוזכר שם אחד בלבד, בפעם השנייה מוזכרים שני שמות, וכאן, בסיום, מופיעים שלושה שמות. התגברות זו במספר האזכרות של שם ה' משקפת את חומרתן ההולכת וגוברת של שלוש הגלויות ואת התעצמות הצרות, שכנגדן נדרשת הכפלה של התפילות והתחנונים כדי לזכות לגאולה השלמה [רש"י, מאירי].
הוספת השם המיוחד ה׳ דווקא בחתימה אינה מקרית. זהו השם הנכבד, הנורא והנצחי, והזכרתו כאן מממשת את ההבטחה מהפסוק הקודם, שבו התחייבו ישראל לקרוא בשמו של ה' [אבן עזרא]. שילוב השם הזה מבטא גם את הקשר המיוחד והבלתי אמצעי בין ה' לעם ישראל. למרות שה' מנהיג את צבאות מלאכי השרת, מעלתם של ישראל גדולה יותר ושמו של ה' נקרא עליהם. מתוך קשר זה מגיעה הבקשה הֲשִׁיבֵנוּ, הקוראת לה' לא לעזוב את העם וליזום את החזרתם אליו, עוד בטרם יספיקו להיטהר בעצמם. גישה נוספת רואה בהזכרת השם ביטוי להתחדשות הקשר, שכן מעתה ואילך יחזרו ישראל להזכיר את שם ה', בניגוד למה שהיה עד כה [אלשיך].
הבקשה הָאֵר פָּנֶיךָ, שמשמעותה בקשה להארת פנים ורצון, מופיעה כמענה ישיר וכהנגדה ל"מגערת פניך" שהוזכרה קודם לכן במזמור, מתוך תקווה שהזעם יתחלף ברחמים ובהשגחה לטובה [רד"ק]. הארת הפנים האלוהית נקשרת גם לעשיית המצוות, שכן השכינה מראה את מצוותיהם של ישראל לפני ה', ובעקבות תשובה ומעשים אלו מגיעה מיד התוצאה המיוחלת – וְנִוָּשֵׁעָה, שמשמעותה זכייה בהצלה ובישועה [אלשיך].