זעקתו של המשורר עולה מתוך גלות ארוכה ומרירה, ומבטאת כאב עמוק על כך שפניותיו של העם נדחות פעם אחר פעם. היסטורית, קריאה כאובה זו נתפסת כביטוי לצרות הקשות והגזירות שהרעו לישראל בימי שלטון מלכי יוון [רש"י].
הפנייה אל ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת מנוסחת בדרך קצרה וחסרת מילת סמיכות, ומשמעותה המלאה היא "ה׳ אלוהים, אלוהי צבאות", כלומר אלוהי צבאות השמים והמלאכים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. הפנייה לאלוהים בתואר זה מעוררת תהייה כואבת: האם אורך הגלות והצרות הרבות נובעים מכך שה׳ בחר להסתפק בהנהגת צבאות המלאכים של מעלה, וזנח את עמו? [אלשיך].
במוקד הפסוק עומדת המילה עָשַׁנְתָּ, אשר מתארת את תגובתו של ה׳ לתפילות. רוב הפרשנים מסכימים כי מילה זו מבטאת כעס עז וחרון אף [רד"ק, שטיינזלץ, מצודת ציון, מלבי"ם, מצודת דוד]. הדימוי של כעס לעשן מתבסס על התפיסה שבעת זעם רותח דם הלב, והחום העז מעלה עשן שיוצא דרך האף [מאירי].
הכעס האלוהי מופנה כלפי בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ. אף על פי שהעם ממשיך להתפלל על צרותיו [מלבי"ם], ה׳ דוחה אותם בזעם ומסרב להתפייס מתפילתם [שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי]. יש המפרשים כי התפילה עצמה נחשבת לפני ה׳ כדבר שלילי; בעוד שתפילה רצויה נמשלת לקטורת בעלת ריח ניחוח, תפילה שנדחית נמשלת לעשן מחניק שריחו רע ועולה באפו של ה׳ [אבן עזרא, מאירי].
גישה נוספת מפרשת את המילה עָשַׁנְתָּ לא רק ככעס, אלא כחציצה. ה׳ סוכך על עצמו בענן הדומה לעשן, שנועד להסתיר את פניו ולחסום את התפילות מלהגיע אליו. עם זאת, מתוך ההסתרה צומחת נחמה מסוימת: עצם החסימה האקטיבית מעידה על קשר מהותי. שכן לוּ ה׳ היה נוטש את ישראל לחלוטין ומתייחס אליהם כאל שאר הגויים, הוא היה פשוט מתעלם מהם ולא "מעשן" וחוסם את תפילתם [אלשיך].