המשורר נושא תפילה להתערבות אלוהית, וקורא לה׳ לגלות את גבורתו העתיקה דווקא בפני שלושה שבטים ספציפיים. בקשה זו אינה רק ציון גיאוגרפי או היסטורי, אלא פנייה רוחנית עמוקה הנשענת על ייעודם המיוחד של שבטים אלו במאבק מול אויבי ישראל.
השבטים המוזכרים בפסוק, אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה, הם כולם בניה של רחל, ואף שלא תמיד היה ביניהם קשר חזק, הם מופיעים כאן כיחידה אחת [ביאור שטיינזלץ, אלשיך, מלבי"ם]. אֶפְרַיִם מוזכר ראשון בעקבות ברכת יעקב והיותו ראש הדגל במדבר [אבן עזרא]. הפרשנים מציעים מספר טעמים להזכרת שבטים אלו דווקא: ראשית, הבקשה נשענת על זכותה של רחל המבכה על בניה, מתוך תקווה לעורר רחמים גם אם העם חסר זכויות משל עצמו [אלשיך]. שנית, מסורת היא שזרעו של עשו ואויבים נוספים אינם נופלים אלא ביד בניה של רחל. לכן, מספיק ששבטים אלו יעמדו בחזית המלחמה כדי להבטיח ניצחון, גם אם שאר השבטים משתתפים ונכנסים בעובי הקורה [חומת אנך, מלבי"ם, תורה תמימה]. מבחינה היסטורית, גבורת ה׳ התגלתה דרכם בעבר: באפרים בימי מלחמת אחאב מול ארם, במנשה בימי יהואש שהכה את ארם, ובבנימין בימי מרדכי ואסתר [רש"י]. דעה נוספת גורסת כי אזכור אפרים בא לייצג את עם ישראל כולו [מאירי].
הקריאה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ היא בקשה מה׳ להפעיל ולהראות את כוחו [ביאור שטיינזלץ] לצורך גאולתם [מצודת דוד]. הבקשה היא שה׳ יושיע את העם גם אם הם רשעים ואינם ראויים, כשם שגאל את ישראל ממצרים למרות שצפה את חטאיהם העתידיים, וזאת בזכות השבועה שנשבע לאברהם [רש"י].
בביאור המילה וּלְכָה קיימת מחלוקת בין הפרשנים. הגישה המרכזית, הנשענת על המסורה, מסבירה כי אין מדובר בלשון הליכה, אלא המילה מקבילה למילה "וּלְךָ" (שלך או עליך). כלומר, עליך מוטל להושיענו, ולך נאה לעשות זאת בין אם אנו זכאים ובין אם אנו חייבים [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, מנחת שי]. פירוש זה טומן בחובו רעיון עמוק לפיו הישועה היא כביכול של ה׳ עצמו, שכן השכינה נמצאת בגלות ומשתתפת בצערם של ישראל, ולכן ישועת העם היא ישועתו של ה׳ [אלשיך, מנחת שי, מאירי]. לעומת זאת, פרשנים אחרים דוחים פירוש זה ומסבירים את המילה כפשוטה, כלשון הליכה. לפי גישה זו, המשורר מבקש מה׳: לֵך נא בזריזות לפנינו כדי להושיענו [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מאירי].