דימוי הגפן, המייצגת את עם ישראל, מתרחב לממדים עצומים וממחיש את השפעתה ועוצמתה של האומה.
תחילת הפסוק, כׇּסּוּ הָרִים צִלָּהּ, מתארת כיצד ההרים התכסו בצל הגפן. רוב הפרשנים מסבירים כי חסרה כאן האות בי"ת, והכוונה היא שההרים התכסו "בצילה", או שמדובר בביטוי פיוטי של מליצה [אבן עזרא]. יש המפרשים כי שורשי הגפן הם אלו שכיסו את ההרים בצל [מלבי"ם]. מבעד לרובד המילולי, ה"צל" מסמל את עדת ישראל [מצודת דוד], וה"הרים" משולים לאומות העולם. לפי תפיסה זו, שפע הקדושה והזכויות של ישראל לא הצטמצמו רק לארץ ישראל, אלא פרסו את חסותם על כלל העמים שניזונו מאותו שפע רוחני [אלשיך].
החלק השני, וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי־אֵל, מתאר כי ענפי הגפן גדלו והיו לארזים אדירים וחזקים. המילה אֵל מבטאת כאן חוזק ועוצמה [מצודת ציון], שכן הדרך המקראית להעצים ולהגדיל דבר מה היא לסמוך אותו לשם ה' [רד"ק]. ענפים אדירים אלו מסמלים מלכים חזקים [רש"י], ואת שלטונה והתעצמותה של האומה על פני הארץ [מצודת דוד]. ברובד הרוחני, השם "אֵל" רומז למידת החסד האלוהית שמקיימת את העולם, כאשר כל צדיק בעם ישראל נמשל לענף שצלו הולך למרחוק ומגן על העולם כולו בזכות מעשיו [אלשיך].