תיאור מצבו העגום של עם ישראל ממשיך להצטייר דרך משל הגפן החרבה. האומה מוצגת כגפן שבורה וקצוצה, שמצבה הפיזי משקף את השבר הרוחני והקיומי שבו היא נתונה.
המילים שְׂרֻפָה בָאֵשׁ מתארות את הגפן שכילתה אותה אש הצרות [מאירי]. המילה כְּסוּחָה מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של כריתה וקיצוץ. [רש"י ומצודת ציון] מוכיחים זאת מתוך התרגום הארמי למילה המקראית "תזמור" (גיזום גפנים), שמתורגמת ללשון "תכסח". [אבן עזרא] מציין כי השימוש בלשון נקבה במילים אלו מתייחס לגפן או ל"כנה" (השורש) שהוזכרו בפסוקים הקודמים. [אלשיך] מוסיף רובד רוחני ומסביר כי הכריתה והשריפה מבטאות את ניתוקו של עם ישראל מדבקותו במקור חיותו הרוחני, בית המקדש של מעלה.
למרות התיאור הקשה, טמונה במילה כְּסוּחָה גם נקודת אור לעתיד. [מאירי] מדגיש כי הכתוב בחר לתאר את הגפן כגזומה וקצוצה ולא כעקורה מן השורש, לרמוז שכשם שגפן נגזמת עתידה להצמיח ענפים חדשים ולהתחדש, כך גם עם ישראל עתיד להשתקם ולצמוח מחדש.
בחלקו השני של הפסוק, מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ, מסכימים רוב הפרשנים כי המילה יֹאבֵדוּ מוסבת על עם ישראל, שהולכים וכלים בצרתם. אובדן זה נובע מ"גערת פניו" של ה', המפורשת ככעס, הסתרת פנים וסילוק ההשגחה האלוהית [רש"י, רד"ק, מאירי ומצודת דוד]. [אבן עזרא] מעיר כי תיאור זה של גערה הוא ההפך המוחלט מהבקשה והברכה "והאר פניך".
מנגד, [מלבי"ם] מציג קו מחשבה שונה. לשיטתו, מאחר שעם ישראל נמשל לגפן שכבר נשרפה ונקצצה על ידי האויבים, תפילת המשורר היא שגערת ה' תופנה כעת כלפי אותם מחריבים, והם אלו שיאבדו מגערת פניו כעונש על פגיעתם.