המשך דימוי עם ישראל לגפן מתאר את התפשטותה המפוארת של האומה ואת גבולות השפעתה הגיאוגרפיים והרוחניים בתקופת שיאה.
הפרשנים מסבירים את מילות הפסוק מתוך עולם הצומח: המילה תְּשַׁלַּח מבטאת את עניין ההתפשטות ושליחת הענפים למרחקים [מצודת ציון]. המילה קְצִירֶהָ מתייחסת לענפי הגפן, כאשר יש המדייקים כי מדובר בענפים הקשים והבוגרים [רד"ק, מאירי], או בענפים החדשים [שטיינזלץ]. מנגד, יוֹנְקוֹתֶיהָ הם הענפים הרכים, בני שנתם, המסתעפים מן השורשים ונקראים כך משום שהם דומים לתינוקות יונקים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, שטיינזלץ]. מבחינה מסורתית, במקראות המדויקים המילה קְצִירֶהָ נכתבת חסרת אות יו"ד לאחר הרי"ש [מנחת שי].
התפשטות הגפן משמשת מטאפורה לגבולות ארץ ישראל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משרטט את ממדי הארץ: עַד יָם מתאר את הגבול המערבי, הוא הים הגדול או ים פלשתים, המייצג את אורך הארץ מים סוף ועד לים הגדול [אבן עזרא, רד"ק, מאירי]. המשך הפסוק, וְאֶל נָהָר, מתייחס לנהר פרת שבמזרח, המייצג את רוחבה של הארץ מן המדבר ועד לנהר [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ]. תיאור זה מקביל להבטחה המקראית לשליטה מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ [מלבי"ם].
לעומת התפיסה הגיאוגרפית הרחבה, ישנה גישה המצמצמת את ההתפשטות לגבולות הקדושה הפנימיים. לפי תפיסה זו, הגפן לא התפשטה לחוץ לארץ ולמקומות טומאה, אלא נותרה בתחומי ארץ ישראל בלבד. לאור זאת, הנהר המוזכר אינו נהר פרת אלא נהר הירדן, המהווה את הגבול המזרחי. בחירת המילים המדויקת וְאֶל נָהָר, ולא "עד נהר", רומזת לשני השבטים וחצי היושבים מעבר לירדן, אשר אינם נמצאים במוקד הקדושה, אך הם בגדר "יונקות" השואבים ויונקים את חיותם הרוחנית מטבור ארץ ישראל [אלשיך].