חיי העם בגלות רצופים בצער עמוק וביגון מתמשך, עד כדי כך שהצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר של אכילה ושתייה נמהלים בבכי או אף מוחלפים בו לחלוטין.
הביטוי הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה מתואר על ידי הפרשנים בכמה אופנים. הגישה המרכזית היא שזהו תיאור מטפורי למציאות שבה הלחם שהם אוכלים ספוג וטבול בדמעותיהם [ביאור שטיינזלץ, מאירי]. מתוך עוניים הרב והלחץ שבו הם נתונים, נדמה כי הלחם הצר שהם אוכלים עשוי מדמעות [מלבי"ם]. גישה אחרת מסבירה כי הדמעה באה ממש במקום הלחם; עוצמת הבכי והצער מונעת את תאוות האכילה, וכך הדמעות עצמן משביעות את האדם כאילו היו דבר מאכל [אבן עזרא, מצודת דוד]. מנקודת מבט רוחנית, הדמעות מתארות את המאמץ הנדרש להשגת המזון – השמיים נעצרים ממטר, ורק תפילה מלווה בבכי פותחת את שערי הדמעה ומביאה להם לחם ומים [אלשיך]. מבחינה היסטורית, יש שקשרו חלק זה של הפסוק לתקופת השעבוד והגלות במצרים [רש"י].
המשך הפסוק, וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ, מתמקד בביאור המילה שָׁלִישׁ, ובו נחלקו המפרשים לשני כיוונים עיקריים: מידה פיזית או רמז היסטורי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה שָׁלִישׁ מציינת שם של כלי קיבול ומידה גדולה. לפי פירוש זה, ה' משקה את העם בכמות עצומה של דמעות הממלאות כלי גדול, והן אלו שמרוות את צמאונם במקום מים. כשם שמאכל ומשקה הם חוק קבוע בחיי האדם ביום ובלילה, כך גם הבכי הפך למנת חלקם התמידית [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ, רש"י].
לעומת זאת, גישה היסטורית רואה במילה שָׁלִישׁ ביטוי מתמטי או כרונולוגי הרומז לתקופות הגלות השונות. יש המפרשים שהכוונה לגלות בבל שנמשכה שבעים שנה, שהן בדיוק שליש ממאתיים ועשר שנות הגלות במצרים [רש"י, רד"ק, מאירי]. אחרים רואים בכך רמז לגלות השלישית, היא גלות יוון (כאשר בבל ופרס נספרות כגלות אחת ברצף), או רמז לשלוש גלויות שונות – מצרים, בבל ומדי [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. פירוש נוסף קושר את המספר שלוש לשלוש הפעמים שבהן הגלה נבוכדנצר את העם, או לשלושת המלכים ששלטו בגלות בבל [מלבי"ם, תורה תמימה].
גישה מדרשית ייחודית קושרת את הביטוי לשלוש הדמעות שהוריד עשו כשגילה שיעקב לקח את ברכתו – צעקה אחת, גדולה, ומרה – ובזכות אותן שלוש דמעות זכה לחיות על חרבו ולהביא צער וגלות על ישראל [רש"י].