קרה לכם פעם שבכיתם כל כך, עד שדמעה קטנה התגלגלה לכם לתוך הפה והרגשתם את הטעם המלוח שלה? עכשיו נסו לחשוב על אנשים שנמצאים בתקופה כל כך קשה ועצובה, שהדמעות פשוט לא מפסיקות לרדת להם.
המשורר מתאר את העצב הגדול של עם ישראל כשהם רחוקים מהבית, בגלות. כשהם יושבים לאכול, הדמעות זולגות להם ישר אל תוך האוכל. בגלל זה האוכל שלהם נקרא לֶחֶם דִּמְעָה, כי הוא ממש ספוג ורטוב מבכי. לפעמים הם כל כך עצובים, עד שאין להם בכלל תיאבון לאכול, והבכי עצמו תופס את המקום של הארוחה שלהם.
ומה לגבי שתייה? בהמשך מופיעה המילה שָׁלִישׁ. המילה הזו לא מתארת את המספר שלוש, אלא זהו שם של כלי גדול מאוד שבעבר היו מודדים איתו דברים. כשהפסוק אומר שהם שותים דמעות בכלי כזה, הכוונה היא שה' משקה אותם בכמות עצומה של דמעות. ממש כאילו שבמקום לשתות מים, הם שותים קנקנים ענקיים המלאים בבכי. התיאור הזה עוזר לנו להבין עד כמה הצער שלהם עמוק, ואיך הבכי הפך לחלק קבוע ויומיומי מהחיים שלהם.