הבקשה הֲשִׁיבֵנוּ מתפרשת בקרב המפרשים בשני נתיבים מקבילים: הרוחני וההיסטורי-לאומי. במישור הרוחני, רוב הפרשנים מסבירים כי זוהי תפילה לה׳ שיכוון את ליבנו אליו, לא ידחה אותנו ויעזור לנו לשוב בתשובה [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. בתוך קו חשיבה זה, יש המדגישים כי הבקשה היא שה׳ ייזום את תהליך הטהרה והתשובה בעצמו, עוד בטרם האדם עושה את הצעד הראשון [אלשיך].
במישור הלאומי, הבקשה נתפסת כקריאה לקיבוץ גלויות. התפילה היא לשוב מהגלות חזרה לארץ ישראל ולעבודת ה׳, כדי להינצל מידי האויבים [מלבי"ם, מאירי]. יש הממקדים תפילה זו ספציפית בגלות בבל ובתקופת מרדכי [רש"י], ויש המציינים כי חזרתו של פסוק זה שלוש פעמים במהלך המזמור רומזת לשלוש הגלויות השונות שחוו ישראל [מאירי].
הביטוי וְהָאֵר פָּנֶיךָ מתואר כמשל להשגחה עליונה ולעת רצון. בניגוד לזמן של כעס וגלות שבו ה׳ מסתיר את פניו ומראה כביכול פנים זועמות, כאן הבקשה היא שה׳ יראה פנים צוהלות, מאירות ושוחקות [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. גישה נוספת קושרת בין התשובה להארת הפנים: לאחר שה׳ ישיב אותנו ונתחיל לקיים מצוות, המצוות עצמן יגרמו להארת פנים של השכינה כלפי מעלה ויעוררו עת רצון [אלשיך].
סיומו של הפסוק, וְנִוָּשֵׁעָה, הוא התוצאה הישירה של הארת הפנים. יש מן הפרשנים שרואים בעצם הארת הפנים האלוהית את הישועה המבוקשת עצמה [אבן עזרא]. הארת פנים זו, שבאה בעקבות התשובה והמצוות, תוביל לישועה מיידית וקלה, ללא ייסורים וחבלי משיח [אלשיך].