קרה לכם פעם שהייתם צריכים לפגוש אדם מסוים באופן דחוף, ופתאום, בלי שקבעתם מראש, הוא פשוט הופיע מולכם? זה בדיוק מה שקרה לבועז. אחרי שהבטיח לעזור לרות, בועז לא מבזבז זמן. מיד בבוקר וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר. באותם ימים, שער העיר לא היה סתם מעבר, אלא המקום החשוב שבו ישבו השופטים ודנו בענייני העם. מכיוון שבועז היה השופט הראשי, וַיֵּשֶׁב שָׁם מתוך סמכות וביטחון, מוכן לסדר את העניין.
פתאום מתרחש פלא של ממש, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר. קרוב המשפחה שהיה הראשון בתור לעזור לרות עובר במקום בדיוק באותה שנייה. זו כמובן לא הייתה מקריות. אחרי שבועז ורות עשו כל מה שהם יכלו, ה׳ השלים את המהלך ודאג שהאיש יגיע לשם באותו רגע, כדי שבועז הצדיק לא יצטרך לחכות ולהצטער.
בועז פונה אל האיש וקורא לו סוּרָה שְׁבָה־פֹּה. הוא בעצם מבקש ממנו לעצור את שגרת היום שלו, לסטות מהדרך ולהתיישב שם. בועז עשה זאת בכוונה לעיני כולם, כדי שהאיש לא יוכל להתחמק מלעשות את המצווה מתוך בושה מהאנשים שסביבו. בועז פונה אליו במילים פְּלֹנִי אַלְמֹנִי, שפירושן אדם נעלם וחסר שם. למה התנ"ך לא מגלה לנו את שמו האמיתי? מכיוון שבסופו של דבר האיש הזה סירב לעזור לרות ולקיים את המצווה, ולכן שמו נמחק מהסיפור כמעין עונש, והוא נשאר פשוט אדם אלמוני שאיש אינו זוכר את שמו.