הנבואה מציגה תיאור רב עוצמה של התערבות אלוהית לטובת עם ישראל, תוך שימוש בדימויים עזים של כוחות הטבע ומערכות מלחמה. הפרשנים נחלקים לגבי התקופה שאליה מכוונת הנבואה, אך רבים מהם רואים בה תיאור כפול: מחד גיסא, היא מתייחסת למרד החשמונאים ולניצחונם על היוונים וצבא אנטיוכוס, ומאידך גיסא, היא רומזת למלחמת גוג ומגוג ולגאולה העתידית באחרית הימים [רש"י, מלבי"ם].
בראשית הדברים נאמר וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה, כלומר ה' יגלה את שכינתו ויילחם בעבור עם ישראל, ובפרט עבור יהודה ואפרים שהם החשמונאים [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ביטוי זה אינו רק מטאפורי, שכן יש המציינים כי באותה תקופה אכן נראה מופת פלאי לאנשי ירושלים [רש"י].
כאשר ה' יוצא למלחמה, וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ. חציו יכו באויב במהירות ובעוצמה מבריקה כמכת ברק [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו נעשית בשיתוף עם הלוחמים עצמם: עם ישראל הוא זה שדורך את הקשת, אך החץ שיוצא ממנה הוא חצו של ה' המשמיד את האויבים [אבן עזרא, מלבי"ם].
השלב הבא במערכה הוא וַאדֹנָי יֱהֹוִה בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בדימוי לגיבור מלחמה התוקע בשופר כדי להפיח רוח קרב ולהרעים בקולו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מטרת התקיעה, לפי גישה אחת, היא לאסוף ולקבץ את העם אל צבא החשמונאים [אבן עזרא]. לעומת זאת, פרשנים המתמקדים בגאולה העתידית מסבירים כי זהו השופר הגדול שיתקע בו ה' כדי לקבץ את נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ [מלבי"ם, אברבנאל].
הנבואה נחתמת במילים וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן. תימן היא פאת דרום, והכוונה היא לרוח סערה דרומית עזה שתבוא להכות באויבי ישראל, בין אם אלו היוונים או צבא גוג שיבוא מן הצפון [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. יש המפרשים זאת מבחינה גיאוגרפית, שה' יפנה את זעמו כדי להחריב את אזור תימן שבדרום [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או כדי לסער ולהכות את חיל אנטיוכוס [רש"י]. מנגד, מוצג פירוש היסטורי ומוסרי ייחודי למילים אלו, לפיו ה' יוצא למלחמה זו בגלל ה"סערות" והגזירות העצומות שחוללו בני עשו, המזוהים עם תימן, כנגד ישראל לאורך שנות החורבן והגלות [אברבנאל].