העיר המבוצרת והעשירה, ששמה את מבטחה בים ובצבאה, עתידה לעמוד בפני חורבן מוחלט. השימוש בשם אֲדֹנָי (שנכתב באותיות אל"ף ודל"ת) מדגיש את היותו של ה' אדון ושליט על הכל, אשר בידו להכריע את גורל העיר [רש"י, מנחת שי].
לגבי המילה יוֹרִשֶׁנָּה, הפרשנים מציעים שני כיוונים עיקריים המשלימים זה את זה. גישה אחת מפרשת את המילה מלשון עוני ורישוש, כלומר ה' ייקח את עושרה של העיר ויוריד אותה מכל גדולתה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה נוספת מסבירה זאת מלשון גירוש, השמדה ונישול, ולפיה ה' יגרש את תושביה מארצם [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפגיעה בעיר ממשיכה אל הים: וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ. המילה חֵילָהּ מתפרשת כממונה ועושרה הרב, שעתידים להיבלע ולטבוע במצולות [רש"י], או כצבאותיה והצי הימי שלה שעליהם ביססה את הגנתה, אשר יוטבעו במי הים [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. חורבן ימי זה מזכיר את נבואת הפורענות המפורטת על העיר צור בספר יחזקאל [רש"י, רד"ק].
לבסוף, לאחר אובדן העושר והצבא בים, וְהִיא בָּאֵשׁ תֵּאָכֵל – העיר עצמה תישרף ותושמד כליל באש [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. משמעות היסטורית זו של החורבן, שנכתבה בנביאים ונודעה לכל, נועדה להישאר כזיכרון לדורות. מטרתה היא שכאשר יזכרו יושבי המקום את המפלה הזו, הם ייכנעו לעתיד לבוא בימות המשיח [רד"ק].