בשורת גאולה משמחת מופנית אל ירושלים, המבשרת על בואו של מלך אידיאלי ושונה בתכלית ממלכי אומות העולם. הופעתו אינה מלווה בכוח צבאי מאיים, אלא בצדק, בענווה ובסמלי שלום.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי נבואה זו מכוונת למלך המשיח, שכן אף מנהיג בימי הבית השני לא זכה לשלוט שלטון עולמי התואם לתיאור זה. מנגד, [אבן עזרא] מביא דעות שונות ולפיהן מדובר בנחמיה או במשיח בן יוסף, אך הוא עצמו סבור כי הפסוק מכוון ליהודה המכבי, שהחל את דרכו בעוני וללא סוסים, ובהמשך גבר על היונים. גישה זו נדחית בתוקף על ידי [אברבנאל], המדגיש כי יהודה המכבי מעולם לא נקרא מלך, לא שלט על כלל השבטים ולא הביא שלום עולמי, ולכן הנבואה בהכרח עתידית ומדברת על המשיח.
הפסוק פותח בקריאה גִּילִי מְאֹד בַּת־צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, שהיא בקשה להשמיע תרועת שמחה גדולה על הנסים שיתחדשו. ציון וירושלים מוזכרות במפורש משום שהן עיר הבירה וראש המלכות [רד"ק, מלבי"ם]. הפרשנים מעירים כי המילה גִּילִי נהגית במלרע, כלומר בהדגשת ההברה האחרונה [אבן עזרא, רד"ק, מנחת שי]. [חומת אנך] מוסיף רעיון ייחודי, ולפיו הפנייה הישירה ל"בת" מלמדת שכאן הותר גם לנשים לשורר בקול, שכן אימת השכינה שתשרה בזמן הגאולה תבטל כל הרהור רע.
המלך מתואר כצַדִּיק וְנוֹשָׁע. כלומר, הוא יהיה צדיק במעשיו ומוצלח במלחמותיו [מצודת דוד, אברבנאל]. הוא ייוושע ויינצל מצרות [ביאור שטיינזלץ], ובפרט ממלחמת גוג ומגוג [רד"ק]. [מלבי"ם] מחדד כי תשועתו לא תבוא בזכות צבא גדול או כוח צבאי, אלא מאת ה' בזכות צדקתו.
תכונתו הבולטת של המלך היא היותו עָנִי. רוב הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לעוני חומרי, אלא לכך שהמלך יהיה עניו, נכנע וצנוע, בניגוד לגאוותם של מלכים רגילים.
ענווה זו באה לידי ביטוי במילים וְרֹכֵב עַל־חֲמוֹר וְעַל־עַיִר בֶּן־אֲתֹנוֹת. הפרשנים מבארים כי עַיִר הוא חמור צעיר, ואֲתֹנוֹת הן נקבות החמור [מצודת ציון, רש"י], והכפילות בפסוק נועדה להדגשת העניין [רד"ק]. רכיבה על חמור מנוגדת לחלוטין לרכיבה על סוס קרב. היא אינה נובעת מחוסר יכולת כלכלית, שהרי כל העולם יהיה ברשותו של המלך, אלא ממידת הענווה [רד"ק, מלבי"ם].
[אברבנאל] מוסיף רובד עמוק לסמל זה ומסביר כי מאחר שדרך העם לחקות את מנהיגיו, רכיבת המשיח על חמור תוביל את העם כולו לזנוח את סוסי הקרב וכלי הנשק, מה שיביא לשלום עולמי ולביטול המלחמות. לצד זאת, רכיבה על חמור צעיר נחשבה בימי קדם דווקא לסמל של כבוד ושררה עבור מנהיגים [מלבי"ם].
הבחירה בחמור מחברת את הגאולה העתידית לגאולות העבר. [ביאור שטיינזלץ] מקביל את רכיבת המשיח לרכיבתו של הגואל הראשון, משה רבנו, כשחזר למצרים לגאול את ישראל. [חומת אנך] מרחיב את ההקשר ומביא מסורת ולפיה חמורו של המשיח הוא אותו חמור היסטורי שעליו רכבו אברהם אבינו בדרכו לעקידה, משה רבנו בדרכו למצרים, ורבי פנחס בן יאיר, ובכך נסגר מעגל של צדקות וגאולה.