העיר צור התאפיינה בשילוב נדיר של עוצמה צבאית, יתרון גיאוגרפי ועושר כלכלי חסר תקדים, אשר הולידו תחושת גאווה וביטחון עצמי מופרז. צור הקדימה באלפיים שנה ויותר את מעצמות הסחר הגדולות, ובעקבות המסחר הענף שלה הפכה למדינה העשירה ביותר באזור.
וַתִּבֶן, מלשון בניין, צֹר מָצוֹר לָהּ. צור, שהייתה במקורה אי מוקף ים שהקשה על תוקפיה, בנתה לעצמה מבצר חזק כדי שיהווה עבורה משגב איתן. בנייה זו מתייחסת לתקופת ביניים היסטורית: לאחר שצור נחרבה כליל על ידי נבוכדנצר, היא נבנתה מחדש שלא במקומה הראשון, והקיפה את עצמה בחומה בצורה (מלבי"ם). חוסן זה גרם לה להתגאות בעוצמתה ולומר ביהירות כי איש לא יוכל להורידה לארץ (רש"י).
בנוסף לביצוריה, וַתִּצְבַּר, אספה ערימות של כֶּסֶף כֶּעָפָר, וְחָרוּץ, שהוא מין זהב משובח, היה מצוי אצלה בשפע כה רב עד שהיה נחשב כְּטִיט חוּצוֹת המושלך ברחובות. צור התהללה בעושרה הרב, וראתה בו כלי עזר משמעותי להתחזקות מול כל אויב פוטנציאלי.
עם זאת, הפרשנים מסכימים כי כל ההכנות הללו היו לשווא. למרות המבצרים מימי קדם וצבירת ההון העצום, הדבר לא הועיל לה ביום פקודה. למעשה, הכתוב מהווה מאמר מוסגר המדגיש כי דווקא לאחר שצור נבנתה והתבצרה, ה' עתיד להוריש את ארצה ולהעבירה כנחלה לישראל (אבן עזרא, מלבי"ם). בסופו של דבר חומותיה לא עמדו לה, וכפי שמציין המלבי"ם, אלכסנדר מוקדון בנה גשר מן היבשה אל האי והחריב את העיר לעולמי עד.