ביום המלחמה הגדולה, תזכה שארית ישראל להשגחה עליונה ולניצחון מוחלט על צריה. המערכה הצבאית מתוארת בפסוק לא רק כהכרעה פיזית, אלא כאירוע בעל אופי פולחני, שבו מפלתו של האויב נמשלת לקרבן המוקרב על המזבח.
הבטחת הישועה פותחת במילים יְהֹוָה צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם. הפרשנים מסכימים כי ה' יפרוס את חסותו על הלוחמים המעטים והחלשים, וישמור עליהם מפני פגיעה במלחמה [רד"ק, אברבנאל]. עם זאת, מתקיימת מחלוקת לגבי אופי הניצחון. בעוד שרוב המפרשים רואים במילים וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ תיאור של לחימה אקטיבית, השתלטות בכוח על האויבים ולקיחת שללם [רש"י, מצודת ציון, רד"ק], ישנה גישה שונה ולפיה הניצחון יהיה נסי לחלוטין. לפי תפיסה זו, בני ישראל כלל לא יצטרכו להילחם, אלא ישבו לאכול ולשתות, ואילו ה' יכריע את המערכה עבורם ויפיל את חללי האויב [מלבי"ם].
את האויב, ובפרט את צבא יוון המיומן בלחימה, מכנה הנביא אַבְנֵי קֶלַע. כינוי זה מבטא זלזול, שכן האויבים נמשלים לאבנים פשוטות ונחותות המושלכות לקרקע, בניגוד גמור לבני ישראל שיומשלו בהמשך לאבני חן יקרות המשובצות בכתר [רד"ק, מצודת דוד]. פירוש נוסף מציע כי מבצרי האויבים פשוט לא יועילו להם מפני אבני הקלע שייורו עליהם [אבן עזרא].
תיאור הניצחון ממשיך במילים וְשָׁתוּ הָמוּ כְּמוֹ יָיִן. ביטוי זה מתאר את סערת הרגשות של המנצחים, שישמיעו קולות המולה ורעש של ששון ושמחה, ממש כמו אנשים ששתו יין [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. גישה תקיפה יותר בקרב הפרשנים מסבירה כי הלוחמים "ישתו" את דם אויביהם וישאגו בניצחון [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
סיומו של הפסוק, וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ, משתמש במונחים מעולם המקדש. המזרק הוא הספל שבו מקבלים את דם הקרבנות, והזויות הן קרנות המזבח שעליהן זורקים את הדם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית מפרשת זאת כדימוי ציורי, ולפיו המנצחים יהיו מלאים בדם החללים, כשם שכלי המקדש וקרנות המזבח מלאים בדם הקרבנות [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. דימוי זה נועד להדגיש כי מפלתם של האויבים רצויה לפני ה' ממש כמו דם של קרבן [מלבי"ם]. מנגד, קיים פירוש מעודן יותר שלפיו המילוי אינו בדם אלא בשפע, כך שנפשותיהם של ישראל יתמלאו בכל טוב, בדומה לשפע היין המנוסך על המזבח [רש"י].