בעתות של משבר ודיכוי, הופך ה' את עמו מכלי ריק וחלש לכלי נשק אלוהי, עוצמתי ומנצח. נבואה זו מציגה דימוי צבאי ציורי, שבו האומה הישראלית משמשת כקשת, כחץ וכחרב בידיו של ה' במאבקו מול כוחות הרשע.
המילה דָרַ֨כְתִּי מתארת את הפעולה של דריכה ברגל על הקשת כדי למתוח אותה היטב וליירות למרחוק [מצודת ציון]. ה' לוקח את יְהוּדָה ומשתמש בו כקשת מלחמה דרוכה ומוכנה להכות באויב [מצודת דוד, רד"ק]. המילה מִלֵּ֣אתִי מבטאת אחיזה ומתיחה של הקשת במלוא הכוח, או לחלופין, מילוי של אשפת חיצים. כך ה' ממלא את אֶפְרַיִם בכוח רב ובכלי מלחמה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. בהמשך, המילה וְעוֹרַרְתִּ֤י מבטאת התעוררות וגירוי למלחמה [מצודת ציון, שטיינזלץ], כאשר המטרה הסופית היא וְשַׂמְתִּ֖יךְ – הפיכת ציון לחרב קטלנית של גיבור העושה שפטים באויביה [מצודת דוד].
סביב מועד התרחשותה של נבואה זו, מתקיימת מחלוקת רעיונית מרתקת בין הפרשנים:
גישה אחת גורסת כי הכתוב מכוון לימי הבית השני ולמרד החשמונאים. ה' מעורר את בני ציון להילחם בצבאו של אנטיוכוס היווני שלקח את השלטון והרע לישראל, ומעניק להם ניצחון [רש"י]. לפי גישה זו, אזכורו של אפרים – השייך לעשרת השבטים שגלו – מכוון לאותו קומץ קטן של אנשים משבט זה ששרדו ושבו לארץ יחד עם שבט יהודה מגלות בבל [רד"ק].
מנגד, יש השוללים מכל וכל את ייחוס הנבואה לימי הבית השני. הטענה היא כי הפסוקים הסמוכים מדברים בבירור על מלך המשיח ועל שלום עולמי – מצב שלא התקיים בימי החשמונאים, ושבט אפרים כלל לא היה נוכח אז ככוח משמעותי. לכן, הנבואה כולה עוסקת בימות המשיח. לעתיד לבוא, ה' יקבץ הן את גולי יהודה והן את עשרת השבטים, יחמש אותם, ויעורר אותם לנקום באומות שהרעו להם יותר מכל – המיוצגות כאן תחת השם יָוָ֑ן [אברבנאל]. מלחמה עתידית זו מזוהה עם מלחמת גוג ומגוג [מצודת דוד]. השימוש בפעלים בלשון עבר, כמו דָרַ֨כְתִּי ומִלֵּ֣אתִי, נועד לתאר את העתיד הוודאי כאילו כבר התרחש, כמקובל בלשון הנביאים [אברבנאל].
גישה שלישית וייחודית מגשרת בין התקופות ורואה בפסוק שתי נבואות מקבילות המתרחשות בזמנים שונים. החלק הראשון של הפסוק, המתאר את דריכת קשת יהודה וההתעוררות על בני יוון, התקיים בימי הבית השני בניצחון החשמונאים. החלק השני, המדבר על מילוי אפרים והפיכתם לחרב גיבור, מכוון לעתיד לבוא – אז יתעוררו עשרת השבטים ויילחמו בחיל גוג ומגוג [מלבי"ם].