לאחר תיאור דמותו של המלך המשיח וצדקתו, פונה הנביא אל כנסת ישראל ומעביר מסר של תקווה וגאולה. ההקבלה ברורה: כשם שהמשיח נושע בזכות צדקתו, כך גם האומה כולה עתידה להיגאל ממצולות הסבל בזכות נאמנותה העמוקה לברית היסטורית.
המילים גַּם־אַתְּ מכוונות אל בת ציון, היא כנסת ישראל [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל, שטיינזלץ], ומבטיחות לה כי היא תיוושע יחד עם המשיח [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. ישועה זו תגיע בזכות בְּדַם־בְּרִיתֵךְ, מושג שזכה למספר פירושים מרכזיים. גישה אחת רואה בכך את מצוות המילה, שעליה שמרו ישראל במסירות נפש גם בתקופות הקשות של הגלות [מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל]. הוסבר כי מסירות זו באה לידי ביטוי מיוחד בסירוב להמיר את דם המילה במי טבילה של דתות אחרות [מלבי"ם]. גישה שנייה מפרשת כי מדובר בדם הברית שנזרק על העם במעמד הר סיני או ביציאת מצרים, ומסמל את קבלת התורה והקשר הנצחי עם ה׳ [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, שטיינזלץ].
בזכות זכויות אלו מבטיח ה׳: שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ, כלומר אשחרר את בנייך הקשורים והכבולים [מצודת ציון, שטיינזלץ]. אף שהפועל נכתב בלשון עבר, הכוונה היא לעתיד, שכן זהו סגנון נפוץ בלשון הנבואה [מצודת ציון].
השחרור מובטח מתוך מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ, שהוא משל לעומק הגלות המרה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. הדימוי של בור יבש מוסבר בכך שבור ללא מים הוא מקום סכנה, שכן מצויים בו נחשים ועקרבים המזיקים לאדם, בדומה לאומות העולם המרעות לישראל בגלות [מצודת דוד, אברבנאל]. פירוש היסטורי מצביע על כך שהבור היבש מסמל ספציפית את גלות רומי, בניגוד לגלות בבל שנמשלה למצולה מלאת מים [מלבי"ם]. מעבר לסכנה הפיזית, יש המפרשים את חוסר המים באופן רוחני: המים הם משל לנבואה, והבור היבש מסמל את תקופת הגלות שבה נסתתמו מקורות הנבואה ולא קמו עוד נביאים לישראל [רד"ק בשם אביו].