במראה נבואי זה חל מפנה עמוק ביחסו של ה' לעם ישראל. לאחר שחזה הנביא במראות של חורבן וכלייה מוחלטת, הוא ניצב כעת מול סמל מעולם הבנייה והמדידה, המבטא מעבר מזעם אלוהי כולל לדין מדוקדק ומחושב.
הפנייה האלוהית לנביא בשאלה מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס מעוררת את תשומת לבם של הפרשנים, והם מציעים מספר הסברים לצורך בשאלה זו דווקא כאן. גישה אחת מסבירה כי בניגוד למראות הקודמים שהיו ברורים וגלויים, כאן מוצג משל סמלי של כלי עבודה הדורש ביאור ופענוח [מצודת דוד, אברבנאל]. גישה נוספת קושרת את השאלה לתגובתו של הנביא. במראות הקודמים עמוס הזדעק והתפלל מיד כדי לבטל את רוע הגזרה, אך הפעם הוא שותק. ה' פונה אליו כדי לברר את פשר שתיקתו, שכן הנביא מבין כעת שאין מדובר בהשמדה מוחלטת אלא במשפט צדק של ייסורים וגלות [רד"ק, אברבנאל]. לעומתם, מפרש [מלבי"ם] כי השאלה נועדה לברר מהו החידוש המפליא שרואה הנביא. עמוס משיב כי הפלא אינו בחומה עצמה, אלא בעובדה שה' אוחז את האֲנָךְ לאחר סיום הבנייה, דבר המעיד על התערבות והשגחה פרטית וחריגה שאינה פועלת לפי חוקי הטבע הכלליים.
המילה אֲנָךְ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כמשקולת בנאים המשמשת לבדיקת ישרות הקיר, והיא מסמלת את קו שורת הדין. ה' מודיע כי מעתה הוא ישפוט ויעריך את מעשיהם של ישראל בדקדקנות ולפי גמול מדויק [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המילה בְּקֶרֶב מדגישה כי העונש לא יהיה כללי ועיוור, אלא יפגע באופן נקודתי רק במי שראוי לכך על פי מעשיו, מתוך השגחה אישית ופרטית [אברבנאל, מלבי"ם].
בסופו של הפסוק, ההכרזה לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ חותמת את מידת הרחמים. השורש עֲבוֹר משמעותו העברה, ויתור ומחילה [מצודת ציון]. ה' מצהיר כי לא ימתין עוד לתשובתם, לא יסבול את פשעיהם ולא יוותר להם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מעבר להחלטה על העונש, הכרזה זו מקפלת בתוכה מסר אישי לנביא: ה' מודיע לעמוס מראש כי הגזרה סופית ומוחלטת, ובכך הוא מונע ממנו לשאת תפילה או תחנונים בעד העם, שכן שורת הדין נמתחה ולא תשתנה עוד [אברבנאל]. יתרה מזאת, ה' לא ימתין לזמן טבעי או מתאים יותר לעונש על פי סדרי העולם, אלא יפעל מיד ובאופן ישיר [מלבי"ם].