מראה נבואי זה חושף פורענות קשה שה׳ מתכנן להביא על העם, ומתאר את הרגע המדויק שבו מכה אנושה עומדת לנחות על שארית התקווה הכלכלית והחקלאית שלהם.
המילים כֹּה הִרְאַנִי מתארות מחזה נבואי שבו ה׳ מציג את העונשים היוצאים אל הפועל, לאחר שהעם סירב לחזור בתשובה חרף אזהרות קודמות. במרכז החזון ניצב הביטוי יוֹצֵר גֹּבַי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה גֹּבַי משמעותה ארבה, וכי ה׳ בורא או מקבץ נחיל של חרקים אלו כדי להשחית את התבואה. קיימת מחלוקת קלה לגבי המילה יוֹצֵר: בעוד שחלק מן הפרשנים מסבירים אותה כפשוטה, מלשון בריאה ויצירה של הארבה באותו הרגע [אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם], אחרים מפרשים זאת מלשון איסוף וקיבוץ של הארבה למקום אחד [רד"ק, אבן עזרא בשם ר' משה].
מנגד, גישה שונה לחלוטין מציג אברבנאל [אברבנאל], התוהה מדוע ישתמש הנביא במילה ארמית לתיאור ארבה. לשיטתו, המילה גֹּבַי אינה מתארת חרק, אלא נגזרת ממילה המציינת גובי חובות. כלומר, ה׳ מכין ומעמיד שליחים שונים של ההשגחה – כדוגמת רעב, בצורת או אויבים שודדים – כדי "לגבות" מן העם את חובותיו על פשעיו.
הפורענות מתרחשת בתזמון קריטי: בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ. הפרשנים מסכימים כי הלָּקֶשׁ הוא העשב או התבואה המאוחרת, הצומחת בעקבות מטר המלקוש האביבי. המכה נוחתת בדיוק כאשר התבואה הזו מתחילה לעלות ולצמוח, מה שמעצים את עוגמת הנפש, שכן האובדן מגיע רגע לאחר שהתעוררה תקווה לגידולים חדשים.
הפסוק נחתם בציון הזמן אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ, ביטוי שזכה למספר פירושים. הקו הפרשני הבולט מסביר זאת בהקשר חקלאי: לאחר שהתבואה הראשונה כבר נגזזה ונקצרה בעודה רכה כדי להאכיל את בהמות המלך, התחיל לצמוח הלקש המאוחר, ואותו עמד הארבה לחסל [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. פירוש נוסף קושר זאת לאירועי גז הצאן של המלך המתרחשים באמצע הקיץ; בשל עצירת גשמים התעכבה התבואה, ורק במועד מאוחר זה החל הלקש לצמוח [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
זווית חברתית וכלכלית מוסיף אברבנאל [אברבנאל], המפרש את המילה גִּזֵּי מלשון גזיזת ממון ולקיחת מסים. לפי פירוש זה, המלך כבר עשק ו"גזז" את ממונו של העם לצרכיו, והעם הרצוץ נתלה בתקווה האחרונה שנותרה לו כדי לשבוע – תבואת הלקש. בדיוק אז, לאחר עושק המלך, מגיעה הגזרה האלוהית להשמיד גם את מעט המזון שעוד נותר, מה שמוביל את הנביא להתחנן מיד לאחר מכן על חיי העם.