נבואותיו הקשות של עמוס נישאו בבית אל, שהייתה מוקד מרכזי לעבודת העגלים, ואיימו על הממסד הדתי המקומי. אמציה, שהרגיש כי פרנסתו ומעמדו נפגעים מתוכחותיו של הנביא המרחיקות את העם מהפולחן, החליט לפעול נגדו ושלח מסר מאיים לירבעם מלך ישראל, ששהה באותה עת במקום אחר.
הפרשנים מסכימים כי התואר כֹּהֵן בֵּית אֵל אינו מתייחס לכהן לה', אלא לכומר המשרת בעבודת אלילים, כדוגמת עבודת הבעל או העגל. במסרו למלך, אמציה מאשים את הנביא בבגידה חמורה: קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס, כלומר, הוא מארגן נגדך אגודת מרד. חומרת המעשה מודגשת בכך שהדבר נעשה בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל – לא בסתר, אלא בגלוי ובפרסום רב בפני העם כולו.
מהות המרד, לטענת אמציה, היא שעמוס מתנבא על מותו של המלך בחרב. נבואה זו עלולה לעורר את שונאי המלך להתנקש בחייו ולמרוד בו, מתוך אמונה שהם מקיימים בכך את דבר ה'. מאחר שעמוס הרים יד במלך ודיבר נגדו, הוא למעשה חייב מיתה.
כדי לשכנע את המלך לפעול, מוסיף אמציה כי לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל (לסבול) אֶת כָּל דְּבָרָיו. בביאור משפט זה מציגים המפרשים שתי גישות הפוכות באשר לכוונתו של אמציה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאמציה מנסה להרגיע את המלך מלחשוש מתגובת הציבור אם יוציא להורג את הנביא. לפי גישה זו, העם עצמו מאס בנבואות החורבן והשממון של עמוס ואינו יכול לסבול אותן, ולכן אם המלך יהרוג אותו, איש לא ימחה והעם אף ישמח ויסכים למעשה [מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם, רד"ק].
מנגד, יש המפרשים את הדברים כאזהרה חמורה למלך מפני השפעתו העצומה של הנביא. לפי גישה זו, דבריו של עמוס כה חזקים, עד שאי אפשר שכל עם הארץ לא יתפתה להאמין לו. אם המלך לא יעצור אותו, המוני העם ישתכנעו מדבריו וימרדו יחד בשלטון [אברבנאל].
למרות ההאשמות הכבדות, המלך ירבעם לא הטה אוזן לדבריו של אמציה ולא פעל נגד עמוס. בעקבות כישלון זה, נאלץ אמציה לשנות את דרך פעולתו ולפנות בהמשך ישירות אל עמוס בדרך של מתן עצה, כדי לשכנע אותו לברוח מן המקום [חומת אנך].