נבואת זעם זו מופנית כלפי שני מוקדי הכוח המרכזיים של ממלכת ישראל: מרכזי הפולחן והעבודה הזרה, ושושלת המלוכה החזקה של בית יהוא.
הנביא פותח בתיאור עונשם של מקומות הפולחן ומכריז וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק. משמעות המילה וְנָשַׁמּוּ היא מלשון שממה, שכן בשל הצרות הרבות שיונחתו על העם, הבמות שהוקמו לעבודה זרה ייעזבו ואיש לא יבוא אליהן [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. השם יִשְׂחָק מתייחס ליצחק אבינו, אך נכתב באות שי"ן במקום באות צד"י [רד"ק, שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים כמה סיבות לשינוי זה. הגישה המרכזית היא שהדבר רומז למילה שחוק, ללמדנו שהבמות שהוקמו לעגלי הזהב יהפכו ללעג ולשחוק [מצודת ציון, מלבי"ם]. מנגד, יש הרואים בכך ניגוד אירוני וכואב: בעוד שיצחק אבינו היה מוכן להיעקד על המזבח כדי לעשות את רצון ה', צאצאיו משתמשים בבמות כדי להכעיס את ה' בפסילים [רד"ק]. עם זאת, ייתכן שאזכור שמו של יצחק נועד דווקא לעורר רחמים בדין בזכות מסירות נפשו [חומת אנך]. דעה נוספת גורסת כי הכינוי מתייחס לבמות של ישראל ושל אדום גם יחד, שכן שניהם מזרע יצחק [אבן עזרא].
בהמשך מכריז הנביא כי וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ. מקדשים אלו הם מרכזי הפולחן הגדולים של עשרת השבטים, ובראשם בית אל [רש"י], וכן דן והגלגל [מלבי"ם, רד"ק]. הם מכונים מקדשים משום שישראל בנו סביב הבמות ארמונות מבוצרים ובתים גדולים [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. הפועל יֶחֱרָבוּ מתייחס ספציפית להרס של מבנים [מלבי"ם, מצודת ציון].
הפסוק נחתם בגזר הדין על שלטון ישראל: וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב. מדובר במלך ירבעם השני בן יואש [רש"י]. אף על פי ששושלת בית יהוא, שירבעם נמנה עמה, האריכה ימים יותר מכל שושלת אחרת בישראל, היא עתידה להסתיים באלימות [שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים ומדגישים כי הגזירה היא על בית ירבעם ולא עליו אישית. ירבעם עצמו ימות מוות טבעי, אך ה' ייפרע מזרעו בחרב. נבואה זו התקיימה כאשר בנו של ירבעם, המלך זכריה, נרצח על ידי שלום בן יבש, רצח ששם קץ לשושלת המלוכה [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק, שטיינזלץ].