הנביא חווה חיזיון נבואי קשה שבו מכת ארבה מאיימת לכלות את כל צמחיית הארץ. לנוכח סכנת הכיליון והרעב, הוא מתייצב בתפילה דחופה ומבקש רחמים על העם.
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה אִם בצירוף וְהָיָה אִם כִּלָּה היא "כאשר", כלומר כאשר סיים הארבה לכלות את תבואת השדה [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מתוך מראה זה הבין הנביא כי ה' מייעד להביא חורבן שיגרום למוות ברעב [אבן עזרא, מצודת דוד]. עם זאת, יש המדייקים כי השימוש במילה אִם במקום "כאשר" רומז לתנאי; הארבה טרם כילה את הכול באופן מוחלט, אלא היה קרוב לכך, מה שהותיר פתח לתפילה ולהצלה [מלבי"ם].
בזעקתו סְלַח נָא, הנביא מתחנן לה' שימחל על עוון העם ויבטל את גזירת ההשחתה [אבן עזרא, מצודת דוד]. יש המציינים כי בקשה זו נשענת על כך שזהו העונש השלישי שניחת על העם, ומקובל שעד שלוש פעמים מוחלים לאדם על חטאיו [מלבי"ם]. תפילה זו פועלת כסנגוריה מול המקטרגים בשמיים; ברגע שהנביא מליץ טוב על ישראל, מתעוררת מידת הרחמים והגזירה מתבטלת מיד [חומת אנך].
כדי לעורר רחמים, הנביא שואל מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יָקוּם מתייחסת להישרדות: כיצד יוכל העם לעמוד, לשרוד ולהשתקם מאסון כבד ומרעב כזה? [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את השאלה כחיפוש אחר מליץ יושר: מי יקום ויבקש רחמים על חטאיהם של ישראל? [רש"י].
ההסברים להיותו של העם קָטֹן נעים על מספר צירים. במישור הקיומי והכמותי, העם חלש, נותר ממנו מעט, ואין בו כוח לכלכל את עצמו [רד"ק, מצודת דוד], במיוחד כאשר אומות העולם שונאות אותו ולא יגישו לו עזרה בעת רעב [מצודת דוד]. במישור הרוחני, מצבו של העם ירוד, ואין לו היכולת להתחזק במעשים טובים בכוחות עצמו [מלבי"ם], או שהוא חסר אונים ונתון בטלטולים ונדודים [רש"י]. מנגד, יש הרואים בתיאור זה רמז חיובי לזכות אבות: ההזכרה שיעקב הוא קָטֹן מעוררת את זכותו של יעקב אבינו, שהיה עניו והקטין את עצמו, ובזכות ענווה זו העם ראוי להינצל מן הגזירה [חומת אנך].