כאשר הארבה בחיזיון הנבואי סיים או כמעט כִּלָּה לֶאֱכוֹל אֶת עֵשֶׂב הָאָרֶץ והעמיד את העם בסכנת מוות ברעב, הנביא מתייצב מיד בתפילה. הוא זועק לה' סְלַח נָא ומתחנן שימחל על עוון העם ויבטל את הגזירה, ובכך משמש סנגור המעורר את מידת הרחמים. כדי לעורר רחמים אלו הוא שואל מִי יָקוּם יַעֲקֹב, כלומר כיצד יוכל העם לשרוד ולהשתקם מאסון כזה, או לחלופין מי יקום וילמד עליו זכות. הנביא מנמק את בקשתו בטענה כִּי קָטֹן הוּא, שכן העם חלש, מועט, שנוא על ידי הגויים ושרוי במצב רוחני ירוד, אך תיאור זה נועד גם להזכיר את ענוותו של יעקב אבינו כדי שהעם יינצל בזכותו.
עמוס, פרק ז׳, פסוק ב׳
וְהָיָ֗ה אִם־כִּלָּה֙ לֶֽאֱכוֹל֙ אֶת־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ וָֽאֹמַ֗ר אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ סְֽלַֽח־נָ֔א מִ֥י יָק֖וּם יַעֲקֹ֑ב כִּ֥י קָטֹ֖ן הֽוּא׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.