לאחר שניסיונו של אמציה להסית את המלך ירבעם להרוג את עמוס כשל, הוא פונה אל הנביא ישירות בניסיון להפחידו ולגרשו מממלכת ישראל. אמציה מדבר אל עמוס במסווה של חבר הדואג לשלומו, ומזהיר אותו כי המלך עלול להורגו, ולכן כדאי לו להימלט על נפשו [אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל].
אמציה פותח בכינוי חֹזֶה, כלומר נביא ורואה עתידות [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ], ואומר לו: לֵךְ בְּרַח־לְךָ אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה. דרישה זו נובעת מכך שמוצאו של עמוס הוא מיהודה [שטיינזלץ], ושם נמצא מקדש ה', שהוא המקום הראוי והטבעי לנבואה [רש"י, מצודת דוד]. בארץ יהודה, בניגוד לממלכת ישראל, נמצאים נביאי ה' והעם שם ישמע את דבריו באהבה וללא סכנה [אברבנאל].
בהמשך דבריו, וֶאֱכָל־שָׁם לֶחֶם, טמונה נימה עמוקה של זלזול והקנטה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאמציה רומז שעמוס פועל ממניעים כלכליים, כפי שהיה נהוג בקרב נביאי השקר שהיו מתנבאים בעבור פת לחם. אמציה מציע לו ללכת ליהודה, שכן שם יפרנסו אותו בשמחה ויעניקו לו שכר על כך שהוא מתנבא רעות על ממלכת ישראל, שהרי שתי הממלכות עוינות זו לזו [מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים אמירה זו כעצה מעשית הנובעת מהרעב ששרר בארץ ישראל באותה עת, כך שרק ביהודה יוכל עמוס למצוא מזון ולשבוע [אברבנאל].
את דבריו הוא חותם במילים וְשָׁם תִּנָּבֵא. אמציה מבהיר לעמוס כי בין אם מטרתו היא להתפרנס מנבואתו ובין אם מטרתו הטהורה היא להוכיח את העם ולהחזירו למוטב, בממלכת ישראל הוא לא ישיג דבר. רק בארץ יהודה יניחו לו להתנבא באין מפריע ויקשיבו לקולו [מלבי"ם, שטיינזלץ].