מתוך מראות הנבואה עולה זעקתו של הנביא, העומד בפחד נוכח סכנת ההכחדה המרחפת על עמו [אבן עזרא]. בפנייתו לה', הוא זועק חֲדַל־נָא, בקשה שמשמעותה מניעה, עצירת הפורענות והסרת גזירת המוות מעל העם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
יש לשים לב לשינוי באופי התפילה בשלב זה: הנביא אינו מבקש עוד סליחה ומחילה, שכן נוכח הצטברות החטאים לא נותר לכך מקום. תפילתו מתמקדת כעת בבקשת רחמים בסיסית – לעצור את העונש כדי למנוע חורבן מוחלט [מלבי"ם].
נימוקו של הנביא לבקשה זו הוא מצבו השברירי של העם: מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא. הפרשנים מציגים שני כיוונים להבנת חולשה זו, בהתאם לאופי האיום. יש המסבירים כי העם קטן וחסר יכולת לכלכל את עצמו, ולכן לא יוכל לשרוד ולעמוד על רגליו לנוכח רעב כבד [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים את החולשה בהקשר הביטחוני והקיומי – זרעו של יעקב כמעט ונכרת מן הארץ, ואם תבוא עליו מכה נוספת, לא יוותר מי שיוכל לקום ולהתמודד מול אויביו [אברבנאל]. בעקבות תחינה זו, הממוקדת החשש מכלייה מוחלטת, ה' אכן ניחם ומבטל את הגזירה [מלבי"ם, אברבנאל].