הבטחת ירושת הארץ מבוססת על שותפות עמוקה בין מעשיהם הרוחניים של עם ישראל לבין התערבותו הניסית של ה'. הכתוב מציג משוואה של שכר ופעולה אלוהית, המדגישה כי ההצלחה הצבאית וההתיישבותית אינה תלויה בכוח אנושי בלבד.
המילים וְהוֹרִשׁ ה' מבטאות הסכם הדדי בין ה' לעמו. רוב הפרשנים מסכימים כי אם בני ישראל יעשו את המוטל עליהם – ישמרו את המצוות מאהבה וידבקו במידותיו של ה' – אזי ה' יעשה את המוטל עליו, וייקח על עצמו באופן אישי את גירוש האומות מן הארץ [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר]. מטרת ירושה זו היא להעניק לעם ישראל מקום שבו יוכלו להתפרנס בנחת וללא צער, כדי שיהיו פנויים לעשות את רצון ה' [ספורנו]. יתרה מכך, העובדה שה' בעצמו הוא זה שמוריש את הגויים, ולא בשר ודם, הופכת את כיבוש הארץ לירושה עולמית ומוחלטת, ולא לעוד קניין צבאי רגיל [צפנת פענח].
הפרשנים מזהים בפסוק תהליך מדורג של הרחבת גבולות. תחילה יוריש ה' את שבעת העממים הקרובים שיושבים בגבולות הארץ המקוריים, ולאחר מכן ההבטחה וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים מתייחסת להמשך הכיבוש של עמים רחוקים יותר והרחבת הישוב מעבר לגרעין הראשוני [העמק דבר, מלבי"ם, רבנו בחיי]. סדר זה הוא קריטי; דוד המלך בוקר על כך שכבש שטחים רחוקים לפני שהשלים את כיבוש הארץ עצמה, כיבוש שהוגדר כ"כיבוש יחיד", מה שגרם לכך ששטחים אלו לא זכו לקדושת הארץ המלאה מן התורה לעניין מעשרות ושמיטה [רבנו בחיי].
באשר לזהות המגורשים, הצירוף אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה נועד לרבות ולכלול לא רק את יושבי הארץ עצמם, אלא גם את העמים המסייעים להם שיבואו מארצות אחרות להילחם בישראל. ה' יגרש את כל מי שיעמוד נגדם. עם זאת, ישראל יירשו בפועל רק את ארצם של העמים המקומיים, ולכן המילה "כל" הושמטה בהמשך הפסוק כאשר מדובר על קניין ירושת הארץ עצמה [תורה תמימה].
לבסוף, התיאור וַעֲצֻמִים מִכֶּם מציג את יחסי הכוחות המציאותיים. בני ישראל אמנם מתוארים כגיבורים ואנשי מלחמה בעצמם ביחס לשאר אומות העולם, אך האמוריים ויושבי כנען גיבורים וחזקים אפילו יותר מהם. התורה משבחת את כוחם של הגויים דווקא כדי להעצים את גודל הנס ואת ההכרח בהשגחה העליונה, שכן ללא עזרת ה' לא היו ישראל יכולים לרשת אומות החזקות מהם [רש"י, דברי דוד, צפנת פענח].