לקראת הכניסה לארץ ישראל וסיום הנהגתם הנסית של ענני הכבוד, משה מספק לבני ישראל הכוונה מדויקת לקראת מעמד הברכה והקללה. מיקומם של הר גריזים והר עיבל אינו מקרי, אלא נושא בחובו משמעות היסטורית ורוחנית עמוקה, והפסוק משרטט את הדרך אליהם בשתי רמות מקבילות: כהנחיה גיאוגרפית וכמורה נבוכים להולכים בדרך.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים הֲלֹא הֵמָּה אינן שאלה רטורית, אלא נתינת סימן מובהק לזיהוי המקום [רש"י, בכור שור, שפתי חכמים], הרים שכבר היו מוכרים לעם ממסעותיו של אברהם אבינו [רש"ר הירש]. הצורך בסימנים פיזיים אלו נבע מהידיעה שעמוד הענן, שהדריך אותם עד כה, עתיד להסתלק [תורה תמימה].
במישור הגיאוגרפי, הפסוק משרטט מסלול התקדמות אל תוך הארץ. המונח בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אינו מתייחס לאזור חציית הנהר, אלא לעומק נחלת כנען. המילה אַחֲרֵי מורה על מרחק רב ומופלג מן הירדן, כשישים מיל אל תוך הארץ [רש"י, חזקוני, גור אריה]. ההכוונה דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מורה להם ללכת בקו ישר מערבה, אל המקום שבו השמש שוקעת [אבן עזרא, רשב"ם, העמק דבר]. הציון בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה נועד למקד את זהות יושבי המקום במישור, שכן היו כנענים שישבו גם בהרים [אבן עזרא].
לגבי המיקום מוּל הַגִּלְגָּל, קיימת מחלוקת. בעוד שחלק מפרשים שהכוונה היא למקום הרחוק מן הגלגל [רש"י], פרשנים אחרים מסבירים כי הכוונה היא למקום סמוך או ניצב מולו, ומדגישים כי אין מדובר בגלגל המפורסם שליד יריחו, אלא בעיר אחרת בשם זה הסמוכה לשכם [שד"ל, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. התחנה הסופית, אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה, מזוהה על ידי הפרשנים כעיר שכם [רש"י, מזרחי].
לצד ההסבר הגיאוגרפי, קיימת גישה פרשנית הרואה בפסוק הדרכה מעשית ורוחנית להולכי דרכים. לפי גישה זו, המילה דֶּרֶךְ מורה להם ללכת בדרכים כבושות וסלולות ולא להשחית שדות וכרמים; הַיֹּשֵׁב מנחה אותם לעבור במקומות יישוב ולא במדברות מסוכנים; והמילה בָּעֲרָבָה מדריכה אותם ללכת במישור הנוח ולא לטפס על הרים וגבעות. פרשנים מרחיבים זאת לממד האלגורי ורואים כאן קריאה לאימוץ "דרך האמצע" המתונה בחיי הרוח והמעשה, תוך התרחקות מקיצוניות ומגאווה המשולה להרים [כלי יקר, פני דוד, תורה תמימה]. ההדרכה ללכת בדרך הממוצעת מכוונת לכל שדרות העם – לתלמידי החכמים, לבעלי הבתים העוסקים ביישובו של עולם, ולמנהיגים שמוזהרים לבל ירום לבבם [כלי יקר].
בחירת המיקום למעמד הברכה והקללה טומנת בחובה מסר עמוק. קיום המעמד מיד בתחילת כניסתם לארץ נועד לפרסם ולהבהיר כי ישיבתם בה אינה מובטחת מאליה, אלא תלויה לחלוטין בבחירתם בברכה או בקללה [ספורנו]. הצבת הברכה על הר אחד והקללה על הר נפרד נועדה להמחיש בצורה ויזואלית את ההבדל העצום והתהום הפעורה שבין שומרי התורה לעוזביה [רלב"ג]. מעבר לכך, הבחירה לקיים את כריתת הברית דווקא במיקום של אֵלוֹנֵי מֹרֶה סוגרת מעגל היסטורי; זהו בדיוק המקום שבו נגלה ה׳ לאברהם לראשונה והבטיח לו את הארץ. בכך מודגש כי זכות הירושה על הארץ, מותנית בקבלת עול התורה והמצוות [אלשיך].