משה רבנו מונה בפני העם את הטובות והניסים שנעשו להם, שכן ראיית המאורעות הללו בעין מעוררת אהבה עזה לה׳, יותר מאשר בדורות הבאים שלא חוו זאת בעצמם. אף על פי שדור יוצאי מצרים כבר מת ברובו ומשה מדבר כעת אל הדור השני, רוב העומדים מולו חיו במצרים עשרים שנה קודם לכן וזכרו היטב את שנעשה להם [העמק דבר].
הביטוי אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו מכוון לעשר המכות. המילה מַעֲשָׂיו מתארת את מה שמוגדר לרוב כ"מופתים", כלומר התערבויות אלוהיות ישירות הפוגעות באדם וברכושו, במטרה לשנות את תפיסת עולמו ואת אמונתו [רש"ר הירש]. פעולות אלו כוונו בראש ובראשונה לְפַרְעֹה, משום שהוא היה העיקר ומוקד המכות [אבן עזרא].
הכתוב מדגיש כי הניסים התרחשו בְּתוֹךְ מִצְרָיִם, ולא מסתפק באמירה הכללית "במצרים". תוספת זו נועדה ליצור הבחנה ברורה בין המכות שהונחתו על המצרים בתוך ארצם פנימה, לבין הניסים שנעשו להם מאוחר יותר על שפת הים [ביאור יש"ר].