עם המעבר מחיי המדבר אל ארץ ישראל, נדרש העם לטקס לאומי פומבי שבו יקבלו על עצמם את התורה כתנאי לישיבתם בארץ. בניגוד לזמן המדבר שבו רק הוצגה בפניהם הבחירה, עם הכניסה לארץ הם נדרשים להחיל על עצמם את הברית באופן פעיל ובשבועה [אלשיך].
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ – המילה "והיה" מורה על פעולה מיידית. הציווי חל מיד עם חציית הירדן, עוד בטרם יתבססו בארץ ויתפנו לבניית בתים ונטיעת כרמים. המטרה היא להטביע בזיכרונם את מחויבותם לתורה בעזרת חוויה ויזואלית ושמיעתית עוצמתית, שתשמור עליהם מפני שכחת הייעוד הרוחני בתוך שגרת החיים החומרית [שפתי כהן, רלב"ג, תורה תמימה, אדרת אליהו].
וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה – מאחר שלברכה אין ממשות פיזית שניתן "לתת" או להניח במקום מסוים, נחלקו הפרשנים בהבנת פעולת הנתינה. גישה אחת מסבירה כי מדובר בנתינה בדיבור ובפה, בדומה להנחת העוונות על ראש השעיר המשתלח [אבן עזרא, רמב"ן, שד"ל, חזקוני]. גישה מרכזית אחרת מפרשת שהמילה "ברכה" מכוונת למברכים עצמם, כלומר ללוויים. הציווי הוא להעמיד את הלוויים שיברכו את העם [רש"י, מזרחי, משכיל לדוד]. אף שהלוויים הם אלו שדיברו בפועל, התורה פונה לכלל העם במילה "ונתתה", שכן הלוויים שימשו כשלוחיהם, ובעניית ה"אמן" של העם, נחשב הדבר כאילו כל אדם מישראל הגה את הדברים בפיו [הכתב והקבלה, גור אריה].
עַל הַר גְּרִזִים וכן עַל הַר עֵיבָל – הפרשנים מסכימים כי הלוויים המברכים לא עמדו פיזית על פסגות ההרים, אלא בעמק שביניהם, בעוד מחצית מהשבטים עמדו על הר גריזים והמחצית הנותרת על הר עיבל. כאשר הלוויים קראו את הברכות, הם הפכו את פניהם כלפי הר גריזים, וכאשר קראו את הקללות, הפכו את פניהם כלפי הר עיבל [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי]. יש המציינים כי הר גריזים היה ממוקם בדרום, המסמל את צד ימין, ואילו הר עיבל בצפון, שממנו נפתחת הרעה [רמב"ן].
אופן ביצוע המעמד היה מסודר ומדויק. הלוויים דיברו בקול רם ובלשון הקודש. הם לא הקריאו את כל הברכות ברצף ואז את הקללות, אלא פתחו תמיד בזכות – תחילה אמרו ברכה (למשל: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל"), הפנו פניהם להר גריזים והעם ענה אמן, ומיד לאחר מכן הפכו פניהם להר עיבל ואמרו את הקללה המקבילה ("ארור האיש אשר יעשה פסל"), וכן הלאה [רש"י, רלב"ג, תורה תמימה, בכור שור].
בחירת ההרים הללו נושאת משמעות סמלית עמוקה. הר גריזים והר עיבל סמוכים זה לזה; שניהם יונקים מאותה אדמה וזוכים לאותם גשמים. אף על פי כן, הר גריזים הוא הר פורה, ירוק ומלא בפרדסים, ואילו הר עיבל הוא סלע קשה, צחיח ושומם. מראה זה המחיש לישראל כי הברכה והקללה אינן תלויות בתנאים טבעיים או סביבתיים, אלא אך ורק בבחירתו המוסרית של האדם ובנכונותו לשמור את מצוות ה' [שד"ל, רש"ר הירש].