משה רבנו סוקר באוזני העם את רצף הנסים והאירועים המכוננים שאירעו להם במדבר, ומזכיר את עונשם החריג והמהדהד של מורדי העדה. עם זאת, בולטת בפסוק היעדרותו של קורח, שהיה מנהיג המרד, בעוד הכתוב מתמקד אך ורק בדתן ואבירם.
הפרשנים מציעים מספר כיוונים להסבר השמטה זו. גישה אחת מבחינה בין סוגי העונשים: עונשו של קורח ועדתו, שנשרפו באש משום שהקטירו קטורת בהיותם זרים לעבודת הכהונה, הוא עונש קבוע לדורות ולכן אינו נמנה עם "אותות המדבר" הייחודיים. לעומת זאת, פתיחת פי האדמה ובליעת דתן ואבירם הייתה נס חסר תקדים [רמב"ן, הטור הארוך]. הסבר הלכתי נוסף מצביע על כך שמחנה הלוויה, שבו שהה קורח, קולט ואינו נידון כעיר הנידחת שבה שורפים את הבתים והרכוש, בניגוד למחנה ראובן שבו חנו דתן ואבירם [צפנת פענח].
גישה שנייה מתמקדת באופיים של המורדים. דתן ואבירם היו בעלי מחלוקת סדרתיים שפעלו מתוך שנאה, ומותם היווה הקלה גדולה לעם. קורח, לעומת זאת, נגרר למחלוקת בשל קנאה זמנית, ואנשיו היו בבסיסם אנשים צדיקים שפעלו לשם שמים, ולכן מותם עורר צער [העמק דבר]. גישה שלישית תולה את ההשמטה ברגישותו של משה: הוא נמנע מלהזכיר את קורח כדי שלא ייראה כמי שמתפאר ושמח במפלתו של יריבו האישי [ביאור יש"ר], או משום שביקש לחלוק כבוד לבני קורח שחזרו בתשובה וניצלו, ולא לבייש אותם בנאום פומבי זה [חומת אנך].
הכתוב מפרט את היקף החורבן, ומציין כי הארץ בלעה וְאֶת בָּתֵּיהֶם, ביטוי המכוון לא רק למבנים הפיזיים אלא לנשותיהם, בניהם וטפם [אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
באשר לביטוי וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, הפירוש הפשוט הוא שמדובר ברכוש, בבעלי החיים ובאנשים שהיו תחת ממשלתם והלכו בעקבותיהם [ביאור יש"ר, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. אולם, פרשנים רבים מסבירים ביטוי זה כסמל לממונו של אדם, אשר מעמיד אותו על רגליו [רש"י, תורה תמימה]. העושר נחשב לפחותה שבמעלות האדם, שכן מקורו באדמה שעליה האדם דורך. אך כאשר אדם בוטח בעושרו, כפי שעשה קורח ששיחד אנשים בממונו, היוצרות מתהפכות: הממון הבזוי ש"ברגליו" קם עליו, שולט בו, ומביא בסופו של דבר לאובדנו [כלי יקר, נחל קדומים].
לבסוף, הפסוק מדגיש שהאירוע התרחש בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל. עובדה זו מעוררת שאלה כיצד נבלעו המורדים מבלי לפגוע בשאר העם. דעה אחת גורסת כי הארץ נבקעה נקודתית מתחת לכל אחד מהמורדים בכל מקום שבו ניסה לברוח. אולם, הדעה המרכזית מדגישה כי הפסוק מציין שהארץ פתחה "את פיה" בלשון יחיד, ולא פיות הרבה. מכאן שהאדמה הפכה למעין משפך תלול. כל מורד, וכל רכוש השייך לו, ואפילו מחט קטנה שהייתה מפוזרת בתוך מחנה ישראל, התגלגלו באורח פלא אל עבר אותו פתח יחיד ונבלעו. הנס הגדול היה שכל זה התרחש לעיני כל ישראל, ואף על פי שהמורדים נבלעו, איש מהישראלים שעמדו ממש בסמוך אליהם לא נפל אל התהום [רש"י, אור החיים, בכור שור, שפתי חכמים, משכיל לדוד].