משה רבנו, ביודעו כי לא יזכה להיכנס לארץ ישראל, פונה אל העם בקריאה נחרצת להפנים ולהכין את עצמם לקיום מצוות התורה [ביאור יש"ר].
הציווי וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת מעורר שאלה, שהרי באותה עת בני ישראל עדיין לא נכנסו לארץ ולא יכלו לקיים את כל המצוות. הפרשנים מסבירים כי השמירה המוזכרת כאן היא פעולה תודעתית של לימוד והכנה בלב. משמעותה היא לימוד התורה על מנת לקיים אותה בפועל, שכן לא ניתן להגיע לעשייה נכונה ללא ידיעה מוקדמת [רלב"ג, אדרת אליהו]. מכיוון שחלק ניכר מהמצוות תלויות בארץ ישראל, "שמירתן" כעת מתבטאת בציפייה דרוכה, בשימור הדברים בזיכרון ובהמתנה לזמן שבו יוכלו לקיים אותן הלכה למעשה [אור החיים].
התורה מפרטת שני סוגים של מצוות: הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים. אזכורם כאן משמש כהקדמה לנושאים שיופיעו מיד בהמשך הספר. המשפטים מתייחסים לדינים הקשורים למיגור עבודה זרה, נביאי שקר ועיר הנידחת, בעוד שהחוקים מכוונים לדיני הקורבנות במקדש ואיסורי מאכלות [רמב"ן, הטור הארוך].
ברובד עמוק יותר, חלוקה זו משקפת את דרכי הלימוד של התורה שבעל פה ואת דקדוקי המצוות [העמק דבר]. החוקים מייצגים הלכות הנלמדות ממדרשי פסוקים אשר לעיתים מנוגדים לשכל האנושי הרגיל, במקומות שבהם ההיגיון העצמאי היה מוביל למסקנה הפוכה אך הפסוק קובע אחרת. לעומתם, המשפטים הם דינים שכליים המבוססים על היגיון ועל מידות שהתורה נדרשת בהן, כגון לימוד קל וחומר. הציווי הכולל בפסוק דורש מהאדם מחויבות מוחלטת לעשייה, בין אם מדובר במצוות המובנות לשכל ובין אם באלו שלמעלה מהשגתו [הכתב והקבלה, אדרת אליהו].