עם ההתקרבות לכניסה לארץ, הפסוק פותח את הקובץ המרכזי של דיני התורה ומתווה את תבנית חיי האומה במולדתה. מערכת החוקים המוצגת כאן אינה עוסקת רק במצוות מזדמנות, אלא מהווה תשתית להנהגה תמידית ויומיומית של העם בארצו [העמק דבר, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
הפרשנים עומדים על ההבחנה שבין הַחֻקִּים לבין הַמִּשְׁפָּטִים. גישה אחת מסבירה כי החוקים הם מצוות שטעמן נסתר מהשכל האנושי, בעוד שהמשפטים הם דינים שכליים והגיוניים [תורה תמימה, אברבנאל]. גישה אחרת רואה במילה חוקים רמז למידות שהתורה נדרשת בהן, ואילו המשפטים הם ההלכות המעשיות היוצאות מתוך החקירה והלימוד התלמודי [העמק דבר, מלבי"ם]. פתיחת הפסוק במילה אֵלֶּה באה להדגיש את שלמות התורה, ומלמדת ששום נביא אינו רשאי לחדש מצוות מעבר לאלו שניתנו [אדרת אליהו].
הציווי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת מצביע על הקשר ההדוק שבין לימוד למעשה. השמירה מתייחסת ללימוד התורה שבעל פה, אשר מביא בסופו של דבר לידי קיום המעשה בפועל [העמק דבר, תורה תמימה]. יתרה מכך, מכיוון שבשעת אמירת הדברים בני ישראל טרם חצו את הירדן ולא יכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ, הפסוק מלמד שעצם השמירה במחשבה והנכונות לקיים את המצוות מצטרפות ונחשבות להם כמעשה [אלשיך].
הבטחת הארץ מנוסחת באופן המעיד על התפתחות: בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. בתחילה הארץ מוגדרת כמתנה, אשר מטבעה עלולה להילקח בחזרה, אך באמצעות קיום המצוות היא הופכת לירושה נצחית שאין לה הפסק [אלשיך]. זכות הישיבה בארץ והורשתה לדורות תלויה לחלוטין בקיום נאמן של מערכת החוקים הזו [ספורנו, אור החיים, אברבנאל]. המעבר ללשון יחיד במילה "לך" רומז לכך שקיום האומה בארצה מותנה באחדותה [אלשיך].
חלק ניכר מדיוני הפרשנים מוקדש לסיום הפסוק: כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה. בעוד שיש מי שמפרש זאת כהבטחה לישיבה נצחית בארץ ישראל [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן הבחנה מכוונת בין המילה בָּאָרֶץ לבין המילה הָאֲדָמָה. הכתוב מלמד שיש לחלק בין מצוות התלויות בארץ, הנוהגות רק בגבולותיה, לבין מצוות שהן חובת הגוף (כמו איסור עבודה זרה), המחייבות את האדם בכל מקום שבו הוא חי, גם בחוץ לארץ [הכתב והקבלה, תורה תמימה, מלבי"ם, פענח רזא, בכור שור, אדרת אליהו].
הבדל מהותי זה משתקף גם במשמעות המילים: השורש של המילה ארץ מבטא תנועה, רצון ובחירה, המאפיינים את ארץ ישראל שבה יכול האדם לקיים את כל המצוות בשלמות. לעומת זאת, המילה אדמה מבטאת דוממות וחוסר תנועה, ומרמזת לשהות בחוץ לארץ, שם בני ישראל מנועים מפעילות רוחנית מלאה ומשביתים את קיום המצוות התלויות בארץ [הכתב והקבלה]. מעבר לכך, קיום המצוות בחוץ לארץ נועד גם להבטיח שהתורה לא תישכח מהעם, כדי שיהיו רגילים בה כאשר יזכו לשוב לארץ ישראל [חתם סופר].
התכלית המיידית של חוקים אלו היא עקירת העבודה הזרה והכנת הקרקע לבניית המקדש. שלמות האומה דורשת שילוב של שלושה יסודות: זרע האבות, הארץ הנבחרת, וקיום המצוות כראוי. התורה מצווה להשמיד את מקומות הפולחן האלילי דווקא משום שארץ ישראל היא קדושה ואינה סובלת טומאה. בניגוד לעמים האחרים שבחרו לעצמם מקומות פולחן רבים על פי רצונם, נדרשים בני ישראל למחות את שרידי האלילות ולדרוש מקום אחד ויחיד שייבחר על ידי ה' באמצעות נביא, מקום שישקף את אחדות הבורא ושבו יתרכזו כל עבודת הקודש והשמחה [אברבנאל, אלשיך, ספורנו, חזקוני].