דברים, פרק י״ב, פסוק י״א

פרשת ראה

Deuteronomy 12:11Sefaria

וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַיהֹוָֽה׃

חזון ריכוז הפולחן הישראלי מגיע לשיאו בציווי על הקמת מרכז רוחני יחיד, שבו תשרה השכינה ואליו יובאו כל הקרבנות. התורה בוחרת להעלים בשלב זה את מיקומו המדויק של המרכז. הסתרה זו נועדה למנוע מאבקים בין האומות על השליטה במקום, לסכל ניסיונות השחתה מצד הכנענים יושבי הארץ, ולמנוע קנאה ומחלוקת בין שבטי ישראל טרם חלוקת נחלות הארץ [שפתי כהן]. משה עצמו לא ידע עדיין היכן יהיה המקום, אך ידע שההנהגה העתידית היא שתיבחר אותו [ביאור שטיינזלץ].

בסופו של תהליך, הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' מתייחס לבניית בית המקדש בירושלים [רש"י, אדרת אליהו], מקום בעל קדושת נצח [משכיל לדוד]. המטרה היא לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, כלומר להשרות בו את שכינתו [נתינה לגר]. הכפילות בפסוק במילים שָׁם שָׁמָּה רומזת לחלוקתו הפנימית של המקדש לשתי מחיצות עיקריות: קודש הקודשים, והאזור המיועד לקודשים קלים [קיצור בעל הטורים].

הציווי שָׁמָּה תָבִיאוּ חוזר על הנאמר בפסוקים הקודמים, והפרשנים מסכימים כי כפילות זו משקפת את התחנות ההיסטוריות של משכן ה'. בעוד שהפסוקים הקודמים כוונו למשכן שילה, פסוק זה מכוון לירושלים [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם, ברטנורא, אדרת אליהו]. הבחנה זו יצרה חלוקה הלכתית בתולדות ישראל: לאחר חורבן שילה, נדד המשכן לנוב ולגבעון. בתקופות מעבר אלו חזר ההיתר להקריב בבמות פרטיות, עד לבניית המקדש בירושלים שחתם את ההיתר לתמיד [רש"י, משכיל לדוד]. אף על פי שנוב וגבעון היו תחנות זמניות, גם הן נבחרו על פי הדיבור האלוהי ועל ידי הנביאים [ברכת אשר].

באשר לתוכן ההבאה, הפסוק מדגיש אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, כדי להבהיר שיש להביא רק את מה שהוגדר כמצווה, ולא בהמות חולין שהוקדשו רק מתוך תאווה לאכילת בשר [העמק דבר]. הביטוי וּתְרֻמַת יֶדְכֶם אינו מתייחס לביכורים, שכן אלו אינם מוקרבים על המזבח, אלא לנדבות. המילה נכתבה בכתיב חסר ("תרמת") כדי להורות על עצם פעולת ההרמה וההפרשה [העמק דבר].

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לביטוי וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם היא שקיימת חובה להביא את הקרבנות מן האיכות הגבוהה ביותר, ללא מום. התוספת של המילה וְכֹל באה לרבות את כל סוגי הקרבנות – נדרים, נדבות, מעשרות, חטאות ובכורות של יחיד ושל ציבור [מלבי"ם, צפנת פענח, תורה תמימה, אדרת אליהו]. חובה זו של הבאת המובחר נובעת מכבוד שמים, שכן הבהמות מיועדות להקרבה, בשונה מהמצב במדבר שבו הקרבת השלמים נבעה לעיתים מהרצון האישי לאכול בשר [העמק דבר].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק י׳
פסוק י״ב

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.