התורה אוסרת באופן מוחלט את אכילת הדם, ומדגישה את ההפרדה הגמורה שבין בשר המותר באכילה לבין הדם שאותו יש לשפוך. איסור זה נושא בחובו משמעויות הלכתיות, היסטוריות ורעיוניות, ומתמקד במיוחד בדם של חולין או של בהמות קודש שנפל בהן מום ונפדו (פסולי המוקדשים).
הציווי רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ מעורר את שאלת הפרשנים, שהרי איסור אכילת דם כבר נאמר במפורש בספר ויקרא. רוב הפרשנים מסבירים כי האזהרה כאן נחוצה כדי למנוע טעות אפשרית לגבי פסולי המוקדשים. מכיוון שבהמות אלו נפדו ובשרן הותר לאכילה, אדם עלול היה לחשוב שכשם שפקעה קדושת הבשר, כך פקע האיסור מן הדם. לכן התורה מדגישה שאיסור הדם הוא לעולם ואינו פוקע [הדר זקנים, חזקוני, בכור שור, משכיל לדוד]. בנוסף, היה מקום לטעות שדם נאסר רק כאשר הוא עתיד להיזרק על המזבח לכפרה (זריקת דם), ולכן בא הכתוב ללמד שגם דם שאינו ראוי למזבח נותר באיסורו [רש"י, גור אריה, רלב"ג]. מבחינה הלכתית, המילה "רק" באה ללמד שעל אכילת דם זה עוברים בלאו (איסור) אחד בלבד, בניגוד לדם של קדשים תמימים שעליו עוברים בשני איסורים [מלבי"ם, צפנת פענח]. מעבר לכך, חזרת התורה על האיסור נובעת מכך שהדם היה קשור לפולחן עבודה זרה, ולכן נדרשה אזהרה חמורה שלא לאכלו בשום פנים [ביאור שטיינזלץ], וכן משום שהדם נחשב כחלק הראוי לה' [העמק דבר].
ההוראה עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ טומנת בחובה רעיון פילוסופי על טבע הבהמה. בניגוד לנפש האדם שחוזרת לבוראה, נפש הבהמה – שהדם הוא סמלה המובהק – מוצאה מן הארץ ולשם היא שבה לאחר המוות, ללא המשכיות רוחנית [ביאור יש"ר].
התורה מדמה את השפיכה למים במילה כַּמָּיִם, ומכאן לומדים הפרשנים שלוש הלכות מרכזיות המבדילות בין דם זה לבין דם קדשים או דם חיות בר:
ראשית, פטור מכיסוי הדם. כשם שמים הנשפכים על הארץ אינם טעונים כיסוי בעפר, כך גם דם בהמה ופסולי המוקדשים אינו צריך כיסוי. הפרשנים מסבירים כי מכיוון שהתורה הקישה קודם לכן את פסולי המוקדשים לחיות בר כמו צבי ואיל שדמם חייב בכיסוי, היה מקום לחשוב שגם דמם של אלו טעון כיסוי, ולכן בא הדימוי למים ופטר אותם מכך [רש"י, מזרחי, רלב"ג, פענח רזא, רש"ר הירש].
שנית, היתר הנאה. כשם שמים מותרים בהנאה, כך גם הדם הזה, אף שאסור באכילה, מותר להפיק ממנו תועלת והנאה [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם].
שלישית, הכשר לקבלת טומאה. בהלכה, מאכל אינו מקבל טומאה אלא אם נרטב קודם באחד משבעה משקים, ובהם מים ודם. הכתוב מלמד שרק דם חולין הנשפך כמים מכשיר את הזרעים לקבל טומאה, בניגוד לדם קדשים המיועד למזבח שאינו נחשב כמים לעניין זה ואינו מכשיר [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, בכור שור].
ברובד הרעיוני, הדימוי למים רומז גם על אופן קבלת השכר על קיום המצוות. כשם שמים הנשפכים על הארץ אינם ניכרים מיד אלא נספגים, אך לבסוף מצמיחים פירות ועשבים, כך גם השכר על קיום מצוות התורה אינו ניכר בהכרח מיד בעולם הזה, אלא מצמיח את פירותיו לעתיד לבוא [שפתי כהן].