הציווי להכחיד לחלוטין את העבודה הזרה מארץ ישראל משמש כהכנה רוחנית הכרחית לקראת יישוב הארץ. בדומה למלך המפנה את הפסולת והלכלוך בטרם יבנה את ארמונו, כך יש לטהר את הארץ מטומאת האלילות לפני שהשכינה תוכל לשרות במקום מרכזי ואחיד, שישקף את אחדות ה' [העמק דבר, אלשיך, ביאור יש"ר].
הפתיחה במילים אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּד֠וּן מציגה כפילות פעלים המורה על פעולה יסודית, מתמדת וחסרת פשרות. רוב הפרשנים מסכימים כי אין להסתפק בפגיעה שטחית באלילים, אלא יש לעקור אותם מן השורש, לשחוק אותם ולבערם כליל מן העולם. גישה נוספת רואה בכפילות זו תיאור של תהליך כרונולוגי: תחילה יש לבצע השחתה ראשונית (גידוע) תוך כדי שעת המלחמה והכיבוש, ולאחר מכן, כשתושלם ההתנחלות, יש לשוב ולשרש את שאריות העבודה הזרה לחלוטין [משכיל לדוד, חתם סופר]. שלביות זו נועדה גם לחזק את רוחם של בני ישראל, שכן הריסת המזבחות והפסילים צעד אחר צעד מוכיחה את אפסותם של האלילים ונוטעת בעם אומץ [אלשיך].
באשר למושא ההשמדה – אֶֽת־כׇּל־הַמְּקֹמ֞וֹת – מתעוררת שאלה תחבירית והלכתית. מבחינה תחבירית, פרשנים רבים מציינים כי רצף הפסוק נקטע על ידי מאמר מוסגר, כך שיש לקרוא: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים... את אלהיהם" [רשב"ם, ביאור יש"ר, ברכת אשר]. אחרים מסבירים כי המילה "את" משמעותה כאן "מן", כלומר יש לאבד את האלילים מתוך אותם מקומות [רש"י, מזרחי, גור אריה].
מבחינה הלכתית ורעיונית, מתעורר קושי: הרי לא ניתן להשמיד הר או עמק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלמנטים טבעיים המחוברים לקרקע – כגון הרים, גבעות ועצים טבעיים – אינם נאסרים בהנאה ואין חובה להשמידם, שכן אדם אינו יכול לאסור דבר שאינו שייך לו ושידו לא יצרה. לכן, ההוראה מתייחסת להריסת ההיכלות, המבנים, המזבחות והכלים הניידים שהוצבו על ההרים [רש"ר הירש, בכור שור, תורה תמימה]. עם זאת, אם המבנה הוקם במיוחד לשם עבודה זרה, או שהעץ ניטע במכוון לשם פולחן, הרי שיש בהם מעורבות אנושית והם חייבים בהשמדה [אור החיים, רלב"ג, מלבי"ם]. השמדת המקום הפיזי נועדה לעקור גם את הכוח הרוחני הטמא שדבק בו, ולמנוע מעמים עתידיים להימשך לאותם אתרים [אור החיים, שפתי כהן].
התורה מפרטת את מיקומי הפולחן: עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כׇּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן. המילה רַעֲנָֽן מתפרשת כעץ לח, רטוב, המכוסה בעלים רבים ונותן צל [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מדוע נבחרו דווקא מקומות אלו? הגויים נמשכו לסגוד לכוחות הטבע הבולטים: ההרים נתפסו כמקורות של מים וחיים, והעצים ירוקי-העד סימלו חיוניות וכוח [רש"ר הירש]. מקומות אלו היו ניכרים לעין ומשכו את ההמון [ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי הפירוט הגיאוגרפי נועד לשמש כסימני היכר עבור בני ישראל, כדי שידעו היכן לחפש את האלילים [תורה תמימה], ויש המדייקים כי הפולחן על ההרים לא היה מופנה לאדמת ההר עצמה, אלא לשר הרוחני הממונה עליו [אם למקרא].
לבסוף, הביטוי אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם תוחם את המצווה. ראשית, הוא מבהיר שחובת רדיפת העבודה הזרה והשמדתה חלה באופן מיוחד בתוך גבולות ארץ ישראל הנכבשת [אור החיים, רלב"ג]. שנית, יש כאן אזהרה מוסרית נוקבת: זכותכם לרשת את הארץ נובעת מכך שהעמים הקודמים גורשו בגלל חטאיהם אלו; אם תאמצו את דרכיהם, יבואו אחרים ויירשו אתכם [תורה תמימה, מלבי"ם]. בנוסף, עצם ההורשה יוצרת בעיה הלכתית: ברגע שישראל יורשים את הארץ, האלילים עוברים לבעלותם והופכים ל"עבודה זרה של ישראל" שאינה ניתנת לביטול, ולכן הפתרון היחיד הוא השמדה מוחלטת [הכתב והקבלה, אדרת אליהו].