עם המעבר מתקופה שבה הותרה הקרבת קרבנות בכל מקום אל עבר קביעת מקום מיוחד וקבוע למקדש, מזהירה התורה מפני הקרבה מחוץ למקום זה [ביאור שטיינזלץ].
המילים הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה מהוות ציווי של לא תעשה. הפרשנים מסבירים כי אף על פי שכבר קיים ציווי עשה להביא את הקרבנות אל המקדש, התורה מוסיפה כאן לאו מפורש כדי להחמיר את האיסור. תוספת זו נחוצה כדי להוות אזהרה מקדימה לעונש הכרת החמור, החל על מי שמקריב מחוץ למקדש [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, רש"ר הירש, אדרת אליהו, בכור שור].
התורה נוקטת במילה עֹלֹתֶיךָ, וישנן מספר גישות מדוע נבחר דווקא קרבן העולה. גישה אחת מסבירה כי קרבן עולה נשרף כליל לה', ואין בו חלק הנאכל על ידי הכהנים. לכן, אדם עלול לטעות ולחשוב שרק קרבנות שיש בהם בשר לכהנים חובה להביא אל המקדש, ואילו קרבן עולה, שכולו לגבוה, ניתן להקריב בכל במה פרטית כדי לרצות את ה' [ביאור יש"ר, אברבנאל]. גישה נוספת מציעה כי מטרת העולה היא השגת קירבה ודעת אלוהים, ולכן אדם עשוי לחשוב בטעות שניתן להקריב אותה בכל מקום המוקדש לתפילה, כמו בתי כנסת [העמק דבר]. עם זאת, פרשנים אחרים קובעים כי המילה עולה משמשת כאן כביטוי קצר הכולל בתוכו את כל סוגי הקרבנות [רלב"ג, תורה תמימה].
הביטוי בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה זוכה למספר פירושים. יש המפרשים זאת כראייה חושית או העדפה – כל מקום שנראה בעיניך כטוב, מובחר וראוי להקרבה [שד"ל, פענח רזא, בכור שור]. לעומתם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בראייה מחשבתית, כלומר כל מקום שעולה על דעתך ובלבך [רש"י, מזרחי, גור אריה]. בנוסף, יש המפרשים שהדגש על איסור ההקרבה בכל מקום בא להבדיל בין בשר קודש לבשר חולין (בשר תאווה), שאותו כן מותר לאכול בכל מקום וללא מגבלות טומאה וטהרה [אבן עזרא, אברבנאל]. פרשנות נוספת מקשרת ביטוי זה לתקופת משכן שילה, אז הותר לאכול קדשים קלים בכל מקום שממנו ניתן היה לראות את המשכן פיזית [תורה תמימה].
החומרה היתרה באיסור הבמות נובעת מהחשש ההיסטורי שכאשר העם יקריב בבמות פרטיות, הוא יפסיק לעלות לרגל למקדש המרכזי, תהליך שעלול להוביל בסופו של דבר לעבודה זרה [חזקוני].
למרות האיסור הגורף להקריב בכל מקום, קיים חריג אחד משמעותי: מותר להקריב מחוץ למקדש על פי הוראת שעה של נביא אמת, בתנאי שאין בכך שמץ של עבודה זרה. הדוגמה המובהקת לכך היא אליהו הנביא שהקריב בהר הכרמל כדי להכחיש את נביאי הבעל, ויש המזכירים גם את גדעון ומנוח שעשו זאת [רש"י, רבנו בחיי, משכיל לדוד, אדרת אליהו, ברכת אשר]. יש אף המוצאים רמז להיתר זה במילה תִּרְאֶה, שכן הנביא נקרא בתנ"ך גם "רואה". כלומר, אסור לך להקריב בכל מקום שאתה בעצמך רואה לנכון, אך מותר לך להקריב במקום שמורה לך הנביא, שהוא ה"רואה" [תורה תמימה].