עם ההתנחלות בארץ ישראל ופיזור העם בנחלות השונות, משתנה מהותית צורת העבודה הרוחנית. עבודת הקורבנות מוגבלת כעת למרכז רוחני אחד ויחיד, אשר יאגד סביבו את כלל ישראל וימנע הקמת במות פרטיות [ביאור שטיינזלץ].
הדרישה להקריב את הקורבנות אך ורק בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ נועדה לבסס נאמנות מוחלטת למקום הנבחר. על האדם לקבל את קביעת המקום ללא עוררין, ולא לנסות להקים מזבח חלופי בנחלתו שלו, גם אם הדרך אל השבט הנבחר ארוכה וקשה [אור החיים, העמק דבר].
קביעה זו מעוררת קושי, שכן בפסוקים קודמים נאמר כי המקום ייבחר "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מיישבת זאת בכך שמבחינה גיאוגרפית, בית המקדש נבנה בנחלתו הפרטית של שבט בנימין, אך מבחינה ממונית הוא השתייך לכלל האומה. כאשר דוד המלך קנה את גורן ארוונה היבוסי שעליו נבנה המזבח, הוא גבה את הכסף מכל תריסר השבטים בשווה, כך שלכל שבט היה חלק שווה במקום [רש"י, רבנו בחיי, תולדות יצחק, גור אריה].
סביב סוגיה זו מתקיימת מחלוקת ענפה בשאלה האם העיר ירושלים חולקה לשבטים. יש הסבורים כי ירושלים אכן חולקה, ולכן הפסוק מתאר מציאות פשוטה בה המקדש יושב בחלקו של בנימין. לעומתם, גישה אחרת גורסת כי ירושלים מעולם לא חולקה לשבטים, אלא נותרה נחלת הכלל, כאשר העיר יריחו הושארה כפיצוי שלא חולק. לפי תפיסה זו, האזכור של שבט אחד מתייחס למשכן שילה שהיה זמני, או לחלופין, ששטח המזבח עצמו נקנה וניתן במיוחד לשבט בנימין. דעה נוספת מציעה כי הפסוקים הקודמים שדיברו על כלל השבטים התייחסו לתקופת המשכנים הניידים כשילה ונוב, ואילו כאן מדובר על קביעות הנצח בירושלים [מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד, דברי דוד, בכור שור, תולדות יצחק].
ההנחיה שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה מפרידה ומדגישה שלבים שונים בעבודת המקדש. המילה תַּעֲלֶ֣ה מתייחסת להקטרת האיברים על המזבח, בעוד המילה תַּעֲשֶׂ֔ה כוללת את פעולות ההכנה כגון שחיטה וזריקת הדם. התורה מקישה בין הפעולות כדי להזהיר ולהחמיר את העונש על מי שיבצע כל אחת מעבודות אלו מחוץ למקדש [תורה תמימה, אדרת אליהו]. מבחינה רעיונית, שתי המילים הללו מייצגות נתיבים שונים של התקרבות לה׳: ההעלאה מסמלת את ההתרוממות הפנימית של הנפש, ואילו העשייה מסמלת את הפעולה והרצון המעשי. שניהם חייבים להיות מכוונים ומרוכזים אך ורק סביב המרכז הרוחני האחד [רש"ר הירש].
הציווי להביא את כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ נועד לכלול את כל סוגי הקורבנות ופרטי הדינים שלהם, שקיימים אך ורק במקדש המרכזי ולא בבמות פרטיות [העמק דבר, מלבי"ם, אדרת אליהו]. עם זאת, הגבלה חמורה זו חלה רק על קורבנות. בניגוד למצב שהיה במדבר, שם נאסר לאכול בשר רגיל ללא הקרבתו במשכן כדי למנוע עבודה זרה בשדות הפתוחים, כעת מודגש כי בשר חולין לצורך אכילה מותר בשחיטה ואכילה בכל מקום [ביאור יש"ר].