הציווי על ריכוז הפולחן דורש מישראל להביא את כל קרבנותיהם, מעשרותיהם ותרומותיהם אל מקום אחד נבחר, הוא בית המקדש שייבנה בירושלים. התכנסות זו נועדה לבטא את ההקדשה, השמחה וההודיה לה'.
המילים עֹלֹתֵיכֶם וכן וְזִבְחֵיכֶם מתייחסות לקרבנות החובה של היחיד והציבור. הפרשנים מסכימים כי זבחי השלמים המוזכרים כאן הם דווקא אלו שבאים כחובה, שכן קרבנות הנדבה מוזכרים בהמשך הפסוק [משכיל לדוד, גור אריה]. מאחר שקרבן עולה נשרף כליל על המזבח, עולה השאלה כיצד מצווה התורה בפסוק הבא "ואכלתם שם" על קרבנות אלו. התשובה לכך היא שהיה נהוג להביא קרבן עולה כתוספת הידור לקרבן השלמים, והאכילה מתייחסת לקרבן העיקרי שהוא השלמים [העמק דבר].
לגבי מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, מכיוון שהפסוק מונה דברים שחובה להביאם אל המקום הנבחר, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לשני סוגי מעשרות ספציפיים: מעשר בהמה ומעשר שני, שאותם חובה לאכול בתוך חומות ירושלים. סמיכות זו מלמדת שכשם שמעשר שני נוהג רק בפירות ארץ ישראל, כך גם אין מעלים קרבנות של מעשר בהמה מחוץ לארץ [תורה תמימה, רש"ר הירש].
הביטוי תְּרוּמַת יֶדְכֶם מעורר מחלוקת פרשנית. על פי הגישה המרכזית בדברי חז"ל, הכוונה היא לביכורים. הסיבה לכך היא שתרומה רגילה ניתנת לכהן בכל מקום ואין חובה להעלותה לירושלים, ואילו בביכורים נאמר במפורש "ולקח הכהן הטנא מידך" [רש"י, תורה תמימה, ברכת אשר]. השימוש במילה "יד" בהקשר זה מסמל את הקדשת רכושו וחירותו של האדם לה' [רש"ר הירש], ויש המפרשים שהמילה גזורה מלשון הודיה ותודה, שכן הבאת הביכורים מלווה בהצהרת שבח והלל [הכתב והקבלה].
לעומת זאת, על דרך הפשט, הכוונה היא לכל תרומה ונדבה שאדם מרים מרכושו ומכספו לטובת המקדש או הקרבנות. תרומה זו נקראת "תרומת ידכם" משום שאין לה שיעור קבוע בתורה, אלא היא תלויה במה שידו של האדם משגת ונותנת מרצונו החופשי [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. לפי הבנה זו, הקדשה בדיבור נקראת נדבה, ואילו תרומה פיזית של חפץ או כסף בידיים נקראת תרומת יד [אדרת אליהו].
בהמשך מוזכרים וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם, שהם קרבנות רשות. הנדר הוא התחייבות כללית של האדם האומר "הרי עלי קרבן", והנדבה היא הקדשה של בהמה מסוימת באמירת "הרי זו" [ביאור יש"ר].
ולבסוף, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. על הישראלי להביא את הבכורות לירושלים כדי לתת אותם לכהן שיקריב אותם שם [רש"י, שפתי חכמים]. הבאת הבכורות מהווה תזכורת מתמדת ליציאת מצרים ולחובת הציות לה' [רש"ר הירש]. מתוך האזכור הכפול של בקר וצאן, לומדים חז"ל כי חובה להביא אל המקום הנבחר גם קרבנות חטאת ואשם, אף שלא הוזכרו בפסוק במפורש [מזרחי, תורה תמימה].