כניסה לארץ חדשה והורשת יושביה טומנת בחובה סכנה פסיכולוגית ורוחנית: הנטייה לחקות את מנהגי המקום או לאמץ את דרכי הפולחן של העמים המנוצחים. הכתוב מציב אזהרה חמורה מפני סכנה זו, ודורש התנתקות מוחלטת מדרכי הגויים, הן במעשה והן במחשבה.
הפרשנים נחלקו בביאור המילים פֶּן תִּנָּקֵשׁ. גישה אחת גורסת כי המילה נגזרת מלשון מוקש, תקלה וחבטה, ומזהירה את האדם לבל ייפול, ייכשל או ירגיש מחויבות להמשיך את מנהגי הגויים בארצם [שד"ל, מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי מבחינה דקדוקית המילה אינה קשורה למוקש, אלא משמעותה טירוף, קשקוש וטלטול. לפי פירוש זה, האזהרה היא לבל יוטרף האדם ויימשך להיות כרוך אחר מעשיהם ולנוד אחריהם [רש"י, רשב"ם, גור אריה].
על המילים אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ עולה השאלה: מדוע האזהרה מגיעה דווקא לאחר השמדת הגויים? רוב הפרשנים מסבירים כי אין הכוונה להמתין עד שיושמדו כדי להישמר, אלא זוהי קריאה להתבוננות. כאשר תראו שה' משמיד אותם, עליכם לתת את הדעת ולהבין שמעשיהם המקולקלים ואמונותיהם הכוזבות הם שהביאו לאובדנם. לפיכך, עליכם להימנע ממעשיהם כדי שלא יבואו אחרים וישמידו גם אתכם [רש"י, בכור שור, ביאור יש"ר, מזרחי]. דעה נוספת מציעה כי דווקא לאחר השמדתם ישנה סכנה שאנשים יטעו לחשוב שפולחני הגויים מועילים להצלחת הארץ, ויתפתו לעובדם [העמק דבר].
לב הפסוק טמון במילים אֵיכָה יַעַבְדוּ... וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי, וסביבן מתקיימת מחלוקת יסודית באשר לכוונת החקירה של האדם: למי הוא מתכוון לעבוד?
הגישה הראשונה מפרשת שהאדם מבקש לעבוד את ה' לשם שמים. הוא חושב לעצמו: הגויים עבדו את אלילי העץ והאבן שלהם בכבוד ובעבודה שלמה; אם כן, אקח את דרכי הפולחן הללו ואיישם אותן בעבודת ה' האמיתי כדי לייצר נחת רוח לפניו. על כך מזהירה התורה שהדבר אסור בתכלית. מעשיהם של הגויים אינם נכונים בעצמם, והם מלאים בתועבות שנואות על ה', כדוגמת אכזריות ושריפת ילדים, ולכן אין לעבוד את ה' אלא בדרכים שציווה בלבד [רמב"ן, ספורנו, אבן עזרא, רלב"ג, שד"ל, בכור שור, ביאור יש"ר, צאינה וראינה].
מנגד, גישה שנייה מפרשת שהאדם מבקש לעבוד עבודה זרה ממש. לפי פירוש זה, התורה מלמדת כאן הלכה יסודית: בעוד שאת ארבע העבודות המרכזיות (זביחה, קיטור, ניסוך והשתחוויה) אסור לעשות לשום אליל גם אם אין זו דרך עבודתו הרגילה, הרי שפעולות אחרות ומשונות – כגון חשיפת הגוף לפעור או זריקת אבן למרקוליס – אסורות רק אם זוהי דרך הפולחן הספציפית והמקובלת של אותו אליל [רש"י, העמק דבר, אדרת אליהו].
מספר פרשנים משלבים בין הגישות וטוענים כי הכתוב אוסר את שני הדברים גם יחד: הוא מזהיר גם מפני עבודת אלילים בדרכם הייחודית, וגם מפני הכנסת מנהגי פולחן זרים, ואפילו אימוץ מלבושים המיוחדים לכומרי עבודה זרה, לתוך עבודת ה' [מזרחי, גור אריה, מלבי"ם, חתם סופר, צפנת פענח]. כל הוספה או גירעון ממה שציווה ה' בעבודתו הופכת את התקרובת למעין עבודה זרה, שכן העבודה הרצויה היא אך ורק זו שה' קבע כי היא עושה לו נחת רוח [חתם סופר, דברי דוד].