הפסוק מציג קו גבול מוחלט בין עבודת ה' הטהורה לבין פרקטיקות הפולחן של עמי כנען, ושולל מכל וכל אימוץ של מנהגים זרים.
תחילת הפסוק, לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ, מציגה איסור כפול. בדרך הפשט, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מזהיר את ישראל שלא לעבוד את ה' באותן דרכים שבהן הגויים עובדים את אליליהם [הטור הארוך, חזקוני, אדרת אליהו]. אין לחשוב שלטקסים האליליים יש כוח סגולי או מיסטי שניתן לרתום גם לעבודת ה' [העמק דבר], ואפילו אם האדם מתכוון לשם שמים, עבודה לה' בדרכים אלו רק מכעיסה אותו [חזקוני]. בדרך הדרש, חכמים למדו מפסוק זה את האיסור לעבוד עבודה זרה כדרכה הרגילה, גם אם מדובר בפולחן ביזארי ומשפיל (כמו עשיית צרכים מול הפסל "בעל פעור"), וכן את האיסור לעבוד עבודה זרה באחת מארבע העבודות המיוחדות למקדש, כגון זביחה, ניסוך, הקטרה והשתחוויה [בכור שור, הטור הארוך, חתם סופר].
התורה מנמקת איסור זה בכך שכׇל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם. עבודת האלילים כרוכה במעשים מגונים של זימה ושכרות, המנוגדים לחלוטין לרצון ה' [ביאור יש"ר]. יש כאן ניגוד מהותי: ה' הוא אל של חיים, התרוממות והתחדשות, בעוד שאלוהי הגויים הם אלילים של מוות, אשליה והרס [רש"ר הירש].
כדי להמחיש את עומק התועבה, הפסוק מביא את הדוגמה הקיצונית מכל: כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ. מעשה זה מנוגד לטבע הרחמים האנושי הבסיסי של הורה כלפי יוצאי חלציו, ומעיד על כך שאותם עמים איבדו כל רתיעה טבעית ממעשים רעים [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לאכזריות, התורה מדגישה כאן שאיבוד נפשות למען הצלחה אישית או פרנסה הוא דבר אסור בתכלית [העמק דבר].
יתרה מזאת, המילה גַּם באה לרבות ולהוסיף מעגל נוסף של אכזריות. הפרשנים מסכימים כי הגויים לא שרפו רק את ילדיהם, אלא הקריבו אף את אבותיהם ואימותיהם לאליליהם, עד כדי השלכתם למאכל באש לפני העבודה הזרה [רש"י, שפתי חכמים, צפנת פענח, אדרת אליהו].