היתר אכילת הבשר מחוץ לגבולות המקדש מציג מציאות חדשה עבור בני ישראל עם כניסתם לארץ. הפרשנים נחלקו בשאלה המרכזית: באיזה סוג של בשר עוסק הכתוב? הגישה הפשטנית [רשב"ם, העמק דבר, ביאור יש"ר, שטיינזלץ] גורסת כי יש כאן היתר כללי לאכילת בשר חולין רגיל. במדבר, שחיטת בשר הותרה רק במסגרת קורבן שלמים שהוקרב במשכן, וכעת, משיתפזרו בני ישראל ברחבי הארץ ויתרחקו מהמזבח, מותר להם לשחוט ולאכול בשר בכל מקום.
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, חזקוני, רש"ר הירש ועוד] קובעת כי הכתוב אינו עוסק בבשר חולין רגיל, שכן היתר זה מופיע במפורש בהמשך הפרשה. לשיטתם, הכתוב עוסק ב"פסולי המוקדשים", כלומר בהמות שהוקדשו לקורבן, אך נפל בהן מום המונע את הקרבתן. בהמות אלו נפדות, יוצאות לחולין, וכעת מוגדרים הכללים המיוחדים החלים עליהן.
על בסיס גישה מרכזית זו, מתבארות מילות הכתוב באופן הבא:
ביחס למילים רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ מוסבר כי המילה רַק נועדה למעט ולהגביל. ההיתר לפדות ולשחוט את הבהמה חל רק אם נפל בה מום קבוע, אך לא מום עובר שעתיד להתרפא [מזרחי, שפתי חכמים]. פירוש ייחודי [הכתב והקבלה] מציע כי המילה רַק, בדומה לביטוי "פרות רקות", מתארת חסרון ומתייחסת לבהמה בעלת המום. הצירוף אַוַּת נַפְשְׁךָ אינו מתייחס לתאווה גופנית למזון, אלא לתשוקת הנפש של המקדיש להתקרב לה'. כיוון שהבהמה נפסלה, הוא מעביר את רצונו וקדושת הבהמה אל בהמה אחרת תחתיה, שכן פירוש המילה "אות" הוא גם שינוי והטיה. מנגד, יש שפירשו כי האכילה צריכה להיות לשם שמים ולא לשם מילוי הכרס בלבד [אלשיך].
כאשר הכתוב מצווה תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר, הוא מדגיש שעל אף שהבהמה נפדתה, נותר בה רושם של קדושה. לכן מותר רק לזבוח ולאכול אותה, אך חל איסור מוחלט לגזוז את צמרה או לעבוד בה. כמו כן, מותר לאכול את בשרה, אך חלבה אסור בשתייה, ואסור לפדותה רק כדי להאכילה לכלבים [רש"י, בכור שור, תורה תמימה].
התוספת כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ מלמדת על דרך ארץ, ולפיה אדם צריך לאכול בשר בהתאם ליכולתו הכלכלית ולשפע שניתן לו [רלב"ג]. מעבר לכך, יש כאן היתר להפיק רווח כלכלי מן הבהמה לאחר שחיטתה, כגון על ידי מכירת הבשר, ככל ברכה אחרת שהעניק ה' [תורה תמימה].
ההיתר הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ הכרחי דווקא משום שמדובר בבהמה שהייתה קודש. אדם טמא האוכל בשר קודש מתחייב בעונש כרת, ולכן התורה מדגישה שכעת פקעה קדושתה החמורה של הבהמה. אדם טמא ואדם טהור רשאים לאכול יחד מאותה קערה, ואפילו אם האדם הטמא נגע בבשר וטימא אותו, האדם הטהור רשאי להמשיך ולאכול את הבשר הטמא [רש"י, גור אריה, מלבי"ם].
לבסוף, הדימוי כַּצְּבִי וְכָאַיָּל משווה את הבהמה הפסולה לחיות בר שאינן ראויות כלל להקרבה על המזבח. השוואה זו פוטרת את הבהמה מנתינת מתנות כהונה, שהן הזרוע, הלחיים והקיבה, ומדיני הבכורה, ממש כשם שצבי ואייל פטורים מהם [רש"י, תורה תמימה, רש"ר הירש]. בנוסף, השוואה כפולה זו לשני מיני חיות שונים מעניקה לשור או לשה הפסולים מעמד הלכתי מורכב, כאילו הם יצור המורכב משני גופים שונים. בשל כך, המרביע בהמה כזו עם בהמה רגילה עובר על איסור כלאיים [תורה תמימה, רש"ר הירש].