דברים, פרק י״ב, פסוק ט״ו

למרות שיש המסבירים שהכתוב מתיר אכילת בשר חולין רגיל מחוץ למקדש, הגישה המרכזית היא שהוא עוסק בבהמות שהוקדשו לקורבן אך נפל בהן מום קבוע, כפי שמלמדת מילת המיעוט רַק, ולכן הן נפדו. הציווי תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר מתיר לאכול מהן בְּכָל־אַוַּת נַפְשְׁךָ בכל זמן שרוצים, בהתאם ליכולת הכלכלית ולהפקת רווח כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ, אך משמר שיירי קדושה ואיסורים מסוימים כמו גזירת הצמר, עבודה בבהמה ושתיית חלבה. מאחר שהבהמה הייתה קודש, הכתוב מחדש כי הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ יחד מאותה קערה, ללא ההגבלות של דיני טומאת המקדש. ההשוואה לחיות בר כַּצְּבִי וְכָאַיָּל, שאינן קרבות על המזבח, נועדה ללמד שבהמות אלו פטורות כעת ממתנות כהונה ומדיני בכורה, וכן שחלבן מותר באכילה.