דברים, פרק י״ב, פסוק כ״ב

עם המעבר לארץ ישראל הותר לאכול בשר חולין שלא במסגרת קורבנות, והמילה אַךְ באה להזהיר שלא לנהוג בו מנהג קדושה, או לחלופין להדגיש שחלב הבהמה נותר אסור. הכתוב קובע כי בשר זה ייאכל כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל, שהן חיות בר שאינן מוקרבות על המזבח ונאכלות באופן חופשי. השוואה זו יוצרת לימוד הדדי, שבו בהמות החולין מותרות באכילה בטומאה כחיות הבר, ואילו חיות הבר חייבות בשחיטה כהלכתה בדומה לבהמות. מכיוון שבקר וצאן כשרים לקורבן, מודגש כי הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ ללא הגבלות טהרה, בין אם המילה יַחְדָּו מכוונת לאכילה משותפת מאותה קערה ובין אם להיתר שווה לכל אחד בנפרד.