הציווי האלוהי דורש עקירה מוחלטת של העבודה הזרה, לא רק ברמה הפיזית אלא גם ברמה התודעתית והתרבותית. התורה מפרטת סדרה של פעולות השמדה מדויקות, המותאמות לאופי החומר ולדרך שבה נעבדו האלילים, במטרה למחות כל זכר לפולחן, למסורות ולאמונות התפלות שהשתרשו בארץ.
הפרשנים מסבירים כי הפעולות השונות הותאמו לסוגי הפולחן השונים. מִזְבְּחֹתָם בנויים מאבנים רבות, ולכן שייכת בהם פעולת נתיצה ופירוק, בעוד מַצֵּבֹתָם עשויות מאבן אחת שלמה שנחצבה לשם כך, ולכן הפעולה הנדרשת בהן היא שבירה [רש"י, תורה תמימה, רלב"ג]. לעומת זאת, אֲשֵׁרֵיהֶם הם אילנות נעבדים או חורשות עצים שנועדו לפולחן, ופְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם עשויים מעץ או ממתכת. יש שביארו כי החלוקה לפעולות מקבילה לחומרים שמהם עשויים האלילים: כלי חרס ואבן מנתצים ומשברים, עץ שורפים, ומתכת גודעים [אדרת אליהו, ביאור יש"ר].
הפרשנים דנים בהרחבה בהבדל שבין הציווי לשרוף את האשרות (תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ) לבין הציווי לגדוע אותן או את הפסילים (תְּגַדֵּעוּן). הכלל הוא שדבר המחובר לקרקע אינו נאסר בהנאה, אך האשרה נאסרת משום שיש בה מעורבות ותפיסת ידי אדם בעצם הנטיעה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש להבחין בין אילן שנטעו אותו מתחילה לשם עבודה זרה, שאז הוא נאסר בשלמותו ויש לשרוף אותו כליל, לבין אילן שנטעו אותו בהיתר ורק לאחר מכן עבדו לו או שפסלו בו צורה. במקרה השני, האיסור חל רק על התוספת שצמחה לאחר תחילת הפולחן או על החלק שנפסל בידי אדם, ולכן די לגדוע חלקים אלו בלבד והשאר מותר [מזרחי, חזקוני, רלב"ג, מלבי"ם, בכור שור]. גישה נוספת קובעת כי ההבדל בין הגדיעה לשריפה נעוץ בשלבי כיבוש הארץ: בשעת המלחמה והכיבוש די בפעולה מהירה של גדיעה כדי לבטל את האליל, ורק לאחר ההתבססות בארץ יש להשלים את המלאכה ולשרוף הכל באש [העמק דבר, תורה תמימה].
הדרישה וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם אינה רק המתנה לכך שהשם יישכח מאליו, אלא חובה אקטיבית לשנות את שם המקום המזוהה עם הפולחן [הכתב והקבלה]. הפרשנים מסכימים כי יש להחליף את השם לכינוי של גנאי וביזיון. כך למשל, מקום שנקרא "בית גליא" המבטא גובה ורוממות, ישנה את שמו ל"בית כריא" המבטא שפלות ובור של בית שימוש, ומקום שנקרא "עין כל" ייקרא "עין קוץ" [רש"י, שפתי חכמים, תורה תמימה, הירש]. ציווי זה מדגיש את ההבדל בין ארץ ישראל לשאר הארצות: בעוד שבחוץ לארץ מצווים להשמיד רק עבודה זרה שנתקלים בה באקראי, בארץ ישראל החובה היא לחפש ולרדוף אחריה באופן יזום עד שתיעקר מכל המקומות [אור החיים, צפנת פענח, אדרת אליהו].
מתוך פסוק זה למדו המפרשים שתי תובנות עמוקות, מוסרית והלכתית. במישור המוסרי, אם התורה מצווה להשמיד לחלוטין עצים ואבנים חסרי דעת רק משום שגרמו לאדם מכשול ותקלה, קל וחומר שיש להתרחק מאדם רשע שמחטיא את חברו ומטה אותו מדרך החיים [שפתי כהן]. במישור ההלכתי, מתוך הציווי לנתץ מזבחות אליליים נסמכת בתורה האזהרה "לא תעשון כן לה' אלוהיכם", ומכאן נלמד האיסור החמור לנתץ אבן ממזבח ה', להרוס קודש או למחוק את שמו של ה' [קיצור בעל הטורים, חנוכת התורה, צפנת פענח].